<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני'. שבועות שתים שהן ארבע. שבועת ביטוי שפתים בויקרא אצל קרבן עולה ויורד. שתים. כתיבי בקרא, דכתיב [ויקרא ה'] להרע או להטיב, שאוכל הוא להטיב שלא אוכל להרע, שמנע את עצמו מאכילה, וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא, דלהרע או להיטיב להבא משמע, ובפרק שלישי [כ"ו ע"א] מרבינן מן המקרא אף דברים שאינן הרעה והטבה, ומיהו שתים הן ותו לא דבר וחלופו. שהם ארבע. יש לרבות מרבוי דקרא, כדמפרש בפרק ג' [שם] אף דבר וחלופו לשעבר, כמו אכלתי ולא אכלתי. ידיעות הטומאה. חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי או נפש כי תגע וגו' [ויקרא ה'], וילפינן בפרקין [ו' ע"ב] שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, שנכנס למקדש שוגג אחר טומאה זו, או אכל קדש. שתים שהן ארבע. דכתיב [שם] ונעלם ממנו והוא טמא, משמע שנתעלמה ממנו טומאה ועל ידי אותה העלמה אכל קדש הרי אחת, או נכנס למקדש הרי שתים, ולפי שאין מביאין קרבן אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואחר כך נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא, משום הכי קרי להו ידיעות. שהם ארבע. יש לרבות עוד מן המקרא שני חיובין, העלם קדש והעלם מקדש וזכור את הטומאה. יציאות שבת וכו'. הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ובהם שתים, אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו, והוצאה אנו למדין מן המקרא שהוא חייב בפרק הזורק במסכת שבת [צ"ו ע"ב] מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים. ויש ללמד כשם שהקפידה תורה בהוצאה כך הקפידה בהכנסה, והרי הם שתים, אחד לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו, ואחד לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו. מראות נגעים. שהמצורע מביא קרבן עליהם לטהרתו. שנים שהן ארבע. מראה לשון זכר הוא, ולהכי תנן בהו לשון זכר כדכתיב [יחזקאל א'] מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד יי' וגו'. שנים. כתובין בתורה, שאת ובהרת, דספחת אינו שם נגע, כדלקמן בגמרא [ו' ע"א], אלא לשון טפל לאחרים. שאת גבוה מעט מבהרת, וכל דבר שהוא שחור נראה גבוה מן הלבן, ולפיכך נקראה שאת. ובגמרא [ה' ע"ב] אמרינן בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה, למטה מקרום אינו נגע אלא בהק וטהור. את שיש בה ידיעה וכו'. אטומאה קאי, ובגמרא [ג' ע"ב] מפרש האי דמפרש מלי דטומאה בריש', אידי דזוטר מילתא פסיק ושרי להו, והדר מפרש שבועות דנפיש מילהא. ויציאות ומראות כל חדא וחדא מיפרשא במסכתא דידיה, להכי לא פריש להו בהאי מסכתא, והא דתננהו הכא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע. ידיעה בתחלה. שידע שנטמא. וידיעה בסוף. משאכל את הקדש בהעלמה, או נכנס למקדש ויצא נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס. והעלם בנתים. כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קדש, וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או מקדש. הרי זה בקרבן עולה ויורד המפורש באותה פרשה, לעשיר חטאת בהמה ולעני חטאת העוף ולדל שבדלים עשירית האיפה, והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום, וזהו לשון עולה ויורד, לעשיר עולה ולדל יורד. ובגמרא [ד' ע"א] מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים כתיב. שעיר הנעשה בפנים. שלשה שעירים נעשו לציבור ביום הכפורים, אחד מהן דמו לפנים וחברו משתלח לעזזל, כמו שכתוב באחרי מות [ויקרא ט"ז], ואחד קרב במזבח החיצון במוספין, והוא כתוב בפנחס [במדבר כ"ט] עם שאר מוספי כל המועדות. תולה. להגין עליו מן היסורין, שאף על פי שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג, שהרי כל השוגג צריך כפרה לכשידע, אלמה קודם ידיעה ענושים הם. עד שיודע לו. שאכל קדש בטומאה, דהדר הוה ליה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים, והרי הוא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה זה לא יבוא לכלל קרבן עוד לעולם, שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בה ידיעה בתחלה. שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר. ויום הכיפורים היום עצמו מועיל עם הקרבנות, שנאמר [ויקרא כ"ג] יום כפורים הוא. מלבד חטאת הכפורים. בשעיר הנעשה בחוץ כתב [במדבר כ"ט] ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים, והוא שעיר הנעשה בפנים, הקישן הכתוב ללמדך שעל מה שזה מכפר. מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. ומאי ניהו ידיעה בתחלה, דהכי ילפינן בהדיא בגמרא [ז' ע"ב] דאינו [תולה] אלא על דבר שיש בו ידיעה [בתחלה, אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה] ומאי ניהו ידיעה בסוף ולא בתחלה, וכיון דלא אתיא לכלל קרבן מכפר זה כפרה גמורה דלא תלייה. שעיר רגלים. בכל הרגלים נאמר שעירי חטאת, ובגמרא [ט' ע"א] מפרש מנא ליה שעל אין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף מכפר. ר' שמעון אומר שעירי רגלים מכפרין. עליה, אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל הטמא. אדם טהור שאכל קדש טמא, ובגמרא [ט' ע"ב] מפרש מנא ליה, ואע"פ שאין בו חיוב כרת ניתנה כפרה זו על כך.
<h2>דף ט.</h2>
גמרא. מ"ט דר' יהודה. דאמר [ב' ע"א] שעירי ראשי חדשים מכפרים על דבר שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. חטא שאין מכיר בו אלא ה'. דהיינו אין בה ידיעה לא בתחלה ולא (בתחלה) בסוף, אבל יש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, אע"ג דלא ידע דחטא לא קרינן בה אין מכיר בה אלא יי'.
עלי שמעטתי את הירח. לא קאמר דיהא כפרה עליו שמעטה, דחס ושלום הוא אין צריך כפרה, אלא הכי קאמר על השכר שאני עתיד לשלם לירח כשאמרה דבר הגון ומעטה ועליה גרסי', א"נ על שמעטתי וכו', וכולהו סלקי לחד פירושא.
<h2>דף יד.</h2>
יבא זכאי ויכפר על החייב. לכך בעינן שיהא מכופר אהרן בודאי בודוי הראשון ואחר כך מכפר על שאר כהנים ואחר כך על כל ישראל, דכיון שנתכפר בודוי הראשון ה"ל זכאי וראוי הוא לכפר על אחרים.
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. שתים ידיעת טומאת קדש וידיעת טומאת מקדש, שהם ארבע ידיעת קדש וידיעת מקדש. נטמא וידע שנטמא, דהיינו ידיעה בתחלה. ונעלמה ממנו טומאה דהיינו העלם טומאה. וזכור לקדש. שאכל בשר קדש וידע שבשר קדש הוא. או נעלם ממנו קדש. (שאינו) [שהיה] יודע שזה קדש, ואחר כך נעלם ממנו, דהיינו העלם קדש, אבל זכור לטומאה, או שנעלמו ממנו (והווה) [זה וזה] טומאה וקדש, ומשאכל ידע דהיינו ידיעה בסוף, הרי זה בעולה ויורד. ועכשו איירי בקדש, וכן נמי איירי במקדש נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכור לטומאה למקדש שמפרש העלם טומאת מקדש והעלם מקדש.
<h2>דף יד:</h2>
היה משמש עם הטהורה. שכניסה היתה בהתר. ואמרה לו נטמאתי עכשו ופירש מיד בקושי האבר. חייב כבועל נדה, אלא יעמוד עד שימות האבר ואחר כך יפרוש.
<h2>דף יח:</h2>
והזרתם [ויקרא ט"ו]. והפרשתם כמו [שם כ"ב] וינזרו. אזהרה וכו'. דסמיך ליה והדוה בנדתה. יום או לילה קרוי עונה, אם וסתה ביום יפרוש כל היום, אם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה, הכי מפרש לה במסכת נדה פרק האשה [ס"ג ע"ב]. ולהבדיל [ויקרא י"א]. המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר. המקד(י)ש עצמו בשעת תשמיש דרך צניעות, ואינו מהרהר באשה אחרת. [רי"ף מנדרים כ' ע"ב] אינו מספר עמי בתחלת הלילה. דשמא ישמע קול מאשה אחרת ויהרהר עליה. ולא בסוף הלילה. כדי שלא יראנה ביום ויתן עיניו באשה אחרת, אלא בחצי הלילה שאין קול איש ואשה נשמע. מגלה טפח בכסות אשתו, ומכסה טפח בכסות עצמו כדי שלא יסתכל, כל כך למה כדי לקדש עצמו כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. ודומה כמי שכפאו שד. כלומר ממהר (בראותו) [ביאתו], כדי שלא יבא לו שום הרהור מאשה אחרת בתוך אותה ביאה. [נדה ע"א ע"א] בשכר שמשהין עצמן על הבטן קודם שיבעלו, כדי שתתלבש האשה מאהבתו ותתאוה לבעילתו, וכשיתחיל לבעול כבר נתחממה היא, ומזרעת היא תחלה קודם שיגמור האיש ביאתו ויזרע גם הוא אחריה ויהיה זרע האשה תחתון וזרע האיש אחרון ויהיה עליון, וקי"ל דעילאה גבר, ויזרע זכר כמותו. [שם י"ז ע"א] ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. כדי שלא ישבעו עיניהם מראית האשה, אי נמי שלא יראו בנשותיהן דבר מגונה וישנאנה בשעת תשמיש, ולאו דוקא ביום דה"ה נמי בלילה דומיא דיום, דהיינו לאור הנר.
[רי"ף מנדה י"ב ע"ב] כל אשה שאין לה וסת קבוע. פעם עומדת פעם חצי חדש. אסורה לשמש. לפי שפעמים תראה בשעת תשמיש, ונמצא הוא בא לידי כרת. אין לה כתובה. כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. ולא פירות. שאכל הבעל. ולא מזונות. אם לותה ואכלה לא יפרע הבעל. ולא בלאות. שאם הביאה לו מלבושין של מלוג, וקי"ל שמותר לבעל ללבשן, כדאמרי' [כתובות ע"ט ע"ב] עילא ליה גלימא מיכסי ואזיל עד דבלי. ודוקא תשמיש מעט, דהיינו כדין פירות, אבל אי אכלינהו בבת אחת באשה אחרת חייב לשלם, אבל בזו קנסי' לה דאפילו אכלינהו בבת אחת אינו משלם לה. ולא יחזיר עולמית. ואפילו תתרפא, כדי שלא יוכל לומר אלו הייתי יודע שהיתה יכולה להתרפות לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. משמשת בשני עדים. אחד לו ואחד לה, (שלא) [שלו] בודק לאחר תשמיש (ושלא) [ושלה] בודקת בו קודם תשמיש ולאחר תשמיש, כשאר נשים הבודקות. ואע"ג דקי"ל כשמואל כל [ל]בעלה לא בעיא בדיקה, שאינה אסורה לשמש עד שתבדוק, בא ר' חנינא בן אנטיגנוס ללמדנו שאשה שאין לה וסת קבוע אע"פ שמותרת לשמש קודם שתבדוק עצמה שאין מחזיקין אשה בטמאה לבעלה, אעפ"כ חוששין בתחלת הנישואין שמא מחמת דוחק השמש ראתה, שהרי אין לה וסת, והיא רואה פעמים באחד בשבת פעמים בשלישי וברביעי, ואיפשר שהיא נחבטת בקרקע או בדבר אחר ומפני כך היא משנה את וסתה, או מחמת דמים דנפישי בה אין וסתה קבוע, ולפיכך יש לחוש שמא אפילו מחמת תשמיש תראה, שהרי היא רגילה לשנות וסתה, מה שאין כן באשה שיש לה וסת ואינה משנה וסתה מפני חבטות ודבר אחר אין חוששי' לה שמא תשנה וסתה מחמת תשמיש, ולפיכך א"ר שצריכה לבדוק שלשה פעמים. ואם תראה מחמת תשמיש הוחזקה רואה מחמת תשמיש, וקי"ל בתלתא זמני הויא חזקה ותצא בלא כתובה, וכל הדרכים האלו בה, ואם לא תראה באחד משלשה פעמים הרי היא כשאר הנשים ואינה צריכה בדיקה כלל כשאר כל הנשים לבעלן שאינן צריכות בדיקה.
[רי"ף מנדה ס"ה ע"ב] נשאת וראת דם מחמת תשמיש. כלומר שקשה לה תשמיש. משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית. דשמא מחמת דבר אחר ראתה, ואינה מוחזקת בכך עד שלשה פעמים. אלא תתגרש. ונותן לה כתובה, דהא יש לה וסת קבוע, ושמא זה בועל אותה באכזריות ומשום הכי רואה, או שמא אינו יודע לבעול, ומותרת לשני דשמא השני נוח לה והראשון קשה הימנו שאין כל האצבעות שוות, דשמא אבר ראשון ארוך יותר מדאי ומגיע בשעת הבעילה למקום המקור. ומותרת להנשא לשלשה בני אדם, אבל לרביעי לא תנשא, שהרי מוחזקת אשה זו שאינה יכולה לסבול שום ביאה בעולם, ואם תנשא לרביעי אין לה כתובה כלל, דלאו בת ביאה היא. ולכל אחד ואחד מאלו השלשה בני אדם מותרת לבעול עד שלשה פעמים, אפילו מן השלישי, אע"פ שראתה בביאה ראשונה ושנייה לא מחזקי' לה בכך לפי שאין כל הכוחות שוות, כלומר משגה הוא שלא נזהר בתשמישו לבעול בנחת ובישוב דעת עד (שעה) [בעילה] שלישית שיתישב בבעילתו, ולא יזיקנה. בידוע שהוא מן המקור. ודם הבא מן המקור טמא הוא. ואם לאו. שאין דם בראש השפופרת אלא בצדי השפופרת. בידוע שהוא מן הצדדין. ואינו דם טמא אלא דם טהור. ואם יש לה וסת. כלומר, אם אחת מאלו השלשה פעמים שנבעלה לשלישי היתה אחת מהם שעת וסתה, כלו' שרגילה לראות באותו יום, מותרת לבעול פעם רביעית לנסות אם תראה בביאה רביעית אם לאו. ואם יש לה מכה, בבשרה באותו מקום. תולה זה הדם באותה מכה, ואינה מוחזקת בזה המום ולא תתגרש, דהא לאו דם ראייה היא אלא דם מכה. ואם לא היה דם מכתה היוצא ממנה שלא בשעת ביאה כמו מראה אותו דם שראתה בשעת תשמיש אינה תולה. שפופרת אבגורי מבגר. כלומר הלא כל ראש שפופרת של קנה הוא חד וחותך כל מקום שנוגע בו, ומשני לאו בשפופרת של קנה, אלא בשפופרת של אבר וראשו עב ואינו חותך ופיה רצוף. שהכפל ראש השפופרת לתוך חלל השפופרת ובתוך השפופרת משים מכחול.
[רי"ף מתו"כ מצורע פרשת זבים פרשתא ד'] בת עשרה ימים לזיבה. כמו שפי' הרב ז"ל בהלכו'. יכול אפילו זבה מכל מקום. כלומר אפילו לא יצא דם מן המקור אלא מן העליה או מן הצדדין יהא [טמא], ותנן [נדה י"ז ע"ב] דם הנמצא בפרוסדור טמא, חזקתו לא בא אלא מן המקור, בעליה טהור. יכול כל מראה זוב. אפילו לא יהא מחמשה מראות דמים ששנו חכמים [שם י"ט ע"א] שהן טמאין באשה, כגון האדום וכו'. בבשרה מלמד שמטמאה בפנים ובחוץ. אע"פ שלא יצא הדם עדיין לחוץ, כגון שנעקר ממקומו טמא, מה שאין כן בטומאת קרי שאינו מטמא אע"פ שהוא נעקר ממקומו כיון שלא יצא לחוץ, כדתנן [שם מ' ע"א] היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמה כדי שלא יצא הקרי ובולע את התרומה. [שהוא טעון] ביאת מים חיים. שאינו נכתב מים חיים אלא בזב, דכתיב [ויקרא ט"ו] ורחץ בשרו במים חיים וטהר, ובאפר חטאת כתב [במדבר י"ט] מים חיים אל כלי, ובצפורי מצורע דכתיב [ויקרא י"ד] וטבל אותם בדם הצפור השחוטה אל המים החיים, אבל בנדה ובעל קרי ומצורע וטמא מת לא נזכר שם מים חיים. שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה. כלומר, בנדה אין אנו חוששי' אם היה רואה כל שבעת ימים, ובלבד שתפסוק ביום השביעי מן המנחה ולמעלה טהורה היא לבעלה אחר טבילתה בליל יום שמיני, אבל בזיבתה אנו קפדין שלא תראה כלל, דנקיים לגמרי בעי'. ויש מפרשים בנדתה ולא בזיבתה. שנדה אינה יכולה לטבול ביום שביעי לנדתה עד שתחשך לגמרי, ותטבול בליל שמיני ותטהר לבעלה באותו לילה עצמו, דבעלה חולי' הוא ולא צריך הערבת שמש אחר טבילה. ולא בזיבתה כל שבעה. שיכולה לטבול ביום שביעי (כל) [של] שבעה נקיים, (כדתנן) [כדתניא (פסחים צ' ע"ב)] כל חייבי טבילות שבתורה טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, ויולדת אתקש לנדה דכתיב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא. ת"ל תהיה, אע"פ שאינה [רואה] אלא יום אחד או שעה אחת, ואפילו דם טפה כחרדל. ומנין שאינה טובלת מבעוד יום ותטהר למוצאי שביעי. ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, הויה אחת יש להם, כמו שאינה יכולה לטבול ביום חמישי וביום ששי, אינה יכולה לטבול ביום שביעי, אבל זבה מן התורה טבילתה ביום שביעי לנקיים שלה.
[רי"ף מתו"כ שם פרשתא ה'] בין גיורת בין שפחה. כלומר שנטבלה לשם עבדות, דאע"פ שהיתה אסורה לינשא לבן חורין והדם שלה טמא ומטמא טהרות, מה שאין כן בדם גוים דכדם בהמה דמי דטהור הוא, ושפחה נמי מותרת לעבד עברי הנמכר בגנבתו, ואם יבא עליה אותו עבד עברי בתוך ימי נדה מיחייב כרת. יכול הרואה שלשה בתחלה תהא זבה. ותהא צריכה למנות שבעה נקיים. ומה אני מקיים [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה (נדה) [זבה] דהיינו פרשת נדה. דמשמע שאינה צריכה שבעת ימי נקיים. ברואה יום אחד. מוקמינן לה. ת"ל על נדתה. כלומר בסמוך לשבע ימי נדה היא דהויא זבה אם ראתה שלשה ימים זה אחר זה, אבל בענין אחר לא. אין לי אלא סמוך לנדתה. דהיינו שתראה יום שמיני ותשיעי ועשירי. מופלג מנדתה יום אחד. כגון יום תשיעי ועשירי ואחד עשר. מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וכו'. כמו שמפורש בהלכו'. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה. כלומר וצריכא ספירת שבעה ימי נקיים מלבד יום שפוסקת בו. מנין לרואה שנים. כלומר שתהא צריכה שומרת יום אחר, דהיינו יום עשירי, ותהא אסורה לבעלה אפילו ביום עשירי עד שתטבול, ת"ל ימי. ומנין שאפילו ביום אחד נמי צריכה שמור ליום תשיעי, שאם לא תראה בו תטבול ביום תשיעי ותטהר לבעלה, וגם אחר הטבילה אסרוה חכמים בו ביום משום גזרת שמא תראה אחר הטבילה ונמצא בועל זבה קטנה למפרע, הילכך אף לאחר הטבילה אסורה עד שתחשך. מה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד. כלומר שאינו צריך שמור ליום שני, אלא טובל בו ביום שראה וטהור, דקי"ל [נדה ע"ב ע"א] דראייה ראשונה של זב שכבת זרע בעלמא וטובל בו ביום, וכשהעריב שמשו טהור הוא לגמרי. סופר שבעה לשתי ראייות. כדאמרינן [שם מ"ג ע"ב], מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא, הא כיצד שתים לטומאה שלש לקרבן, כלומר שתים לטומאת שבעה צריך שיספור שבעה נקיים, כל שכן זבה שצריכה לספור אחד לאחד [אינו דין] שתספור (מחת) שנים לשנים ת"ל יהיה לה, אין לה אלא יום אחד.
[רי"ף מתו"כ שם] וספרה לה לעצמה. כלומר, שאין הבעל צריך להיות סופר עמה כדי שלא תטעה האשה בחשבונה, א"נ שלא תטעה אותו, קמ"ל דנאמנת האשה לומר טהורה אני. בין סמוכין. שלא ראתה כלל ביניהן. בין מפוזרין. כגון שראתה ביום שלישי או רביעי, ונהי דלא יעלה אותו היום לחשבון אבל נאמר שלא יפלו הימים הראשונים שספרה. ת"ל ואחר תטהר, אחר אחד לכולן. כלומר אחר שתטהר פעם אחת ותפסוק מראייתה בעי' שתטהר לגמרי, ולא שתטהר פעם ושתים, ואם ראתה בנתים כל אותן ימים שספרה אין עולין לה בחשבון נקיים וסופרת שבעה נקיים לכתחלה. אחר מעשה תטהר. כלומר, תקנו שתטבול ביום שביעי בחצי היום נטהרה להתעסק בטהרות או לבעלה, דמסתמא נסתלקו דמיה שלה, אלא אמרו חכמים שלא תטבול ביום שמא (תבא) [יבא] עליה בעלה באותו יום עצמו, ויש לחוש שמא תבא לידי ספק, שאם תראה תסתור מה שספרה.
[רי"ף מנדה ס"ו ע"א] התקין ר' בסודית ראתה יום אחד תשב ששה והוא. כלומר, תשב נקיים ששה ימים, חוץ מאותו יום שראתה בו, דילמא חישת דאי הואי ששה בימי נדה היא, אפילו לא ישבה אותן ששה נקיים, אלא שתראה בכולן עד חצי היום של שביעי טהורה בליל שמיני, ואי בימי זיבה היא לא היתה צריכה לשמור ששה ימים נקיים אלא יום אחד נקי, כדין שומרת יום כנגד יום. וכן הדין אם ראתה שנים דצריכה נמי ששה והם, דחיישינן שמא דם שראתה בראשון דם טהור הוא ובשני דם נדה. ומשם יש לה למנות שבעה ימים. ראתה שלשה ימים רצופין זה אחר זה צריכא שתשב שבעת ימים נקיים, ודילמא בימים הראויין לזיבה שהן אחד עשר יום היא יושבת, וכיון שראתה בהן שלשת ימים רצופין זה אחר זה הויא זבה גמורה וצריכה שבעה נקיים. א"ר זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל וכו'. החמירו עליהם וחששו שמא לא בדקו יפה יפה בשני ימים שלפני זה היום שראתה דם טפה כחרדל, שאם היו בודקות יפה היו מוצאות בעד שלהן גם כן טפת דם דקה מן הדקה כחרדל או כפחות ממנו, ונמצא שראו שלשה ימים רצופין זה אחר זה, ושמא בתוך ימי זיבתן יושבות וצריכות לישב שבעה ימים נקיים. כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה שבעה נקיים אחר השלמת ימי טומאה לזכר וימי טומאה לנקבה, ואפילו היו אותן ימי טומאה נקיים מדם אין עולין לה לספירת זיבתה, הילכך אפילו תראה יום אחר בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים, ולא פלוג בנות ישראל הקדושות בקבלה שקבלו עליהם ועל זרעם שישבו נקיים לכל ראיה שיראו באיזה יום שיהיה, אע"פ שהתורה טהרתו, משום חששא דטועות המפילות ואינן בקיאי' בין רוח לנפל הנמוח.
[רי"ף מנדה ס"ד ע"ב] מתני'. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות. פי' לראות דם כדרך הנשים. נותנין לה ארבעה לילות. מתירין אותה לבעול אע"פ שתראה דם כל אותן לילות, לפי שדם בתולים הוא והתורה טהרתו, אבל מכאן ואילך אסורין לשמש, דחיישינן דילמא דם נדות. וב"ה מתירין להבעל כ"ז שלא חיתה המכה, דכיון שלא חיתה המכה תלינן כל דם שהיא רואה בדם בתולים. ובגמרא מפרש כיצד אנו יודעין אם חיתה אם לאו. ראתה ועודה בבית אביה. כלומר, שכל כך היא גדולה שהגיע זמנה לראות, וראתה קודם שנשאת וטבלה לדם ראייתה ואין מתירין אותה להבעל אלא (ד)בעילה ראשונה בלבד, אע"פ שהיא רואה באמצע ביאה אין אומרים לו שיפרוש מיד, אלא גומר ביאתו, ושוב לא יבא עליה, דחיישינן שמא מחמת אותה בעילה נתעורר המקור שלה שממנה דם נדות יוצא ושמא ראתה דם טפה כחרדל. וב"ה מתירין לה כל הלילה לשמש. אמר רב נחמן ואפילו ראתה בבית אביה. שנשתנו עליה סדרי בראשית, שהקדימה יותר לראות משאר נשים. עד שתחיה המכה. עד כמה. כלומר, איך אנו יכולים להכיר אם חיתה מכת בתוליה אם לאו. עומדת ורואה. לפי שמצטערת. וכשהיא יושבת אינה רואה. לפי שאינה מצטערת, וכן כולהו, ש"מ דמחמת צער המכה ארעו לה ראיות הללו ומותרת היא שתשמש, דאכתי דם בתוליה היא. אי נמי משמשת וראתה דם. כלומר, בעוד שהוא בא עליה היה רואה דם מיד, אבל אם לא יבא עליה לא תראה כלל, ש"מ דאכתי דם מחמת בתולים היא שלא נרפא עדיין, אבל אם היא רואה דם אע"פ שאינה משמשת ואע"פ שיושבת על גבי כרים וכסתות בודאי דם נדה היא וצריכה לישב שבעה נקיים. [רי"ף מנדה י"א ע"ב] לא שאנו. אב"ה קאי, דאמרי לעיל במתני' עד שתחיה המכה, ואמ' דכי אזלינן לתחיית המכה היכא שלא פסק דם מחמת תשמיש, שכל זמן ששמשה ראתה דם מחזקנן ליה בדם בתולין. ובלבד שיהו בה הני סימנין דלעיל. אבל פסק דם מחמת [תשמיש]. ששמשה פעם ולא ראתה דם לא תלינן מכאן ואילך בדם בתולים אפילו יהו בה כל הני סימני דאמרינן לעיל, דכיון ששמשה פעם אחת ולא ראתה בידוע שחיתה המכה. עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש. כלומר, יום אחד ולילו שלא שמשה, בידוע שחיתה המכה. [ואם שוב ראתה חיישינן לדם נדות, והא דמספקא לן אימתי חייתה המכה] (כאשה) [באשה] הנבעלת בכל לילה שאין שהות לבשר ערותה להרפא. נשתנו מראה דמים שלה. שאין זה הדם דומה לדם שיצא ממנה בבעילה ראשונה ושנייה. טמאה. דחיישינן דילמא דם נדות הוא.
[רי"ף מנדה ס"ד ע"ב] שמשה בימים. כדרך שאמרו חכמים [שם י"ז ע"א] תלמיד חכם מאפיל בטליתו מותר. לא הפסידה לילות. לשמש, אע"פ שהיא רואה דם מחמת תשמיש. דשרי למבעל בתחלה בשבת. ולא אמרינן לדם הוא צריך וליתסר, לפתח הוא צריך וליתסר, אלא אמרינן להנאת עצמו קא מיכוון ושרי. פרצה דחוקה. שיש לה בכותל פתח אחד צר ודחוק היכא שא"א לאדם לצאת ולבא שלא יפול מצרורות אבני הכותל, ומרחיבו, אפילו הכי מותר ליכנס בו ע"י הדחק, הכא נמי כבר התחיל לשתי לילות לפני זה, אע"פ שאינו מוצא פתח פתוח והוא מרחיבו בפעם שלישית שהוא ליל שבת לאו כמתקן הוא. ואע"ג דהכא משמע דלא שרינן לכתחלה לבעול אלא אם כן התחיל פעם ושתים לפני שבת, הא פסקי' בפ"ק בכתובות [ז' ע"א] דמותר לבעול בתחלה בשבת, מהאי טעמא דלהנאת עצמו קא מיכוון, כדפרישית לעיל. בעל ולא מצא דם ובבעילה שנייה מצא דם, מספקא לן אם האי דם מבעילה שניה אם דם בתולים הוא או לא.
[רי"ף מנדה ס"ה ע"ב] רבותינו חזרו ונמנו. כלומר, בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה שהתירו לה ב"ה כל הלילה, הסכימו תלמידיו אחריו לדעת ב"ש שבועל בעילת מצוה ופורש. והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן לאו פורש הוא מיד, דאם כן נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו, אלא ממתין עד שימות האבר ופורש מיד מן המטה, או שפורשת מאצלו. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות [האבר אינו צריך, שהרי התירו לו לגמור ביאתו, אלא עומד עד שימות] האבר ופורש, וזהו גמר ביאה דקאמרי'. ואסור לעשות עמה שום הרגל אחר כך כנדה גמורה. וקבלנו מרב מובהק, כי מפני זה החומר נהגו [מועכות] של בית ר' [יבמות ל"ד ע"ב] כדי שלא יבואו לידי הספק בבעילת מצוה.
[רי"ף מנדה ס"ו ע"א] תבע(ה)וה לינשא ונפייסה אסורה לשמש עד שתעמוד שבעה נקיים, דדילמא מחמת חמוד לבעילתו שחמדה לו נתחממה וראתה דם טפה כחרדל, או פחות ממנו, ולא הרגישה כו' לא שנא גדולה ול"ש קטנה, דקטנה נמי יצר תקיף לה ע"י רצוי ורואה.
[רי"ף מנדה י"ב ע"א] בין עירות בין ישנות. כלומר, ישנות אין צריך להעיר אותן משנתן אם הם טהורות אם לאו, משום דמוקמינן לה אאותה חזקה שהניחה טהורה, כדמפרש ואזיל. אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו'. אע"פ שעברו שמנה ימים, שהיתה יכולה להטהר מטומאתה ולטבול, הרי היא מוחזקת לו בחזקת איסור עד שישאל את פיה ותאמר לו נטהרתי מטומאתי. [רי"ף מכתובות ע"ב ע"א] הוחזקה נדה בשכנותיה. כלומר, אפילו לא ידעי השכנות ידיעה ברורה שהיא נדה, אלא רואות אותה שלובשת בגדים משונים שרגילה ללבוש בעוד שהיא נדה, אם בא עליה בעילה אח"כ לוקה עליה משום נדה, דחזקה כידיעה גמורה דמיא, כדאמרינן [קידושין פ' ע"א] שורפין תרומה על החזקות. [כתובות כ"ב ע"ב] אם נתנה אמתלה לדבריה. כגון שתאמר חולי הייתי באותה שעה, או אחותי היתה בבית והייתי חוששת שלא תרגיש בדבר.
[רי"ף משבת ס"ד ע"ב] לא תכחול ולא תפקוס. כדי שלא יחמוד אותה בעלה בימי נדתה. עד שבא ר' עקיבא ולמד, דאסור למחות בידה כדי שלא תתגנה על בעלה.
[רי"ף מתו"כ שמיני פרשתא ט'] מה מעין מטהר בכל שהוא. בטמ' לגבי מחטין וצנורות, שכל גופן עולה בהן, אע"פ שאין באותו מעיין ארבעים סאה מטהר אותן מחטין וצנורות, מה שאין כן במקוה מים שאפילו מחטין וצנורות בעינן אמה [על] אמה ברום שלש אמות, דבעינן מים שכל גופו של אדם עולה בהן. המקוה מטהר באשבורן. הוא מקום עמוק ועומדות המים במקומן ונדות שם, אבל אינו מטהר בזוחלין, כגון חרדלית של גשמים היורד מן ההר ויש בו יותר מארבעים סאה, או גל שנתלש מן הים, אין עולה לה טבילה.
[רי"ף מעדיות פ"א מ"ג] הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, שחייב אדם לומר בלשון רבו. שמאי אומר תשע קבין, וחכמים אומרין לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלם והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. טעמא דהלל, כי ההין היא מדה הגדולה שנאמרה בתורה בלח, כדכתיב [שמות ל'] ושמן זית הין, הילכך היא החשובה לפסול את המקוה. ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת, במים שאובין לפסול את המקוה, דרבנן הוא, אזלינן בתר המדה המפורשת בתורה. והאי דלא שער הלל בקבין ככוליה תלמודא, והוה ליה למימר ג' קבין, דקי"ל [מנחות פ"ט ע"א] הין תריסר לוגין, אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו, והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה ואידך לא. שמאי אומר תשעת קבין. דסבר כיון דתשעת קבין הן ראויין לטבילת בעל קרי, ובהם יש כדי להשתטף כל גופו, הילכך הם חשובין לפסול את המקוה, דשיעור טבילה בציר מהכי לא. וחכמים אמרין שלשת לוגין וכ'. טעמיהו דרבנן, כיון שהן נתונין לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובין הם לפסול את המקוה, ואע"פ שנאמרו בתורה בקרבנות צבור מדות גדולות מזו, כגון חצי ההין ושלישית ההין, כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא שלש לוגין חשוב לנסכי צבור, לענין מקוה נמי חשוב ופסול ליה בשאובין. ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה, התם למנחת יחיד בלחוד הוא ולא למנחת צבור, אי נמי התם לשמן בלבד, שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה, אבל מדת שלש לוגין הויא מדה ליין ולשמן במנחת נסכים.
[רי"ף ממקואות פ"ו מ"ח] ממלא בכתף ונותן לתוכו. מדלא קא יהיב שעורא, ש"מ דמקוה שלם אינו נפסל אפילו כמה שאובין ואפילו בכפלי כפלים. ואי קשיא לך, הא דגרסינן ביבמות פרק הערל [פ"ב ע"ב] מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נותן סאה ונוטל סאה כשר, ואמ"ר אסי א"ר יוחנן עד רובו, ואמרינן עלה מאי רובו דלא נשקל רובו. לישנא אחרינא דנשתייר רובו. לא דמי, דהתם משום דנטל ונתן הוא, אבל נתן ולא נטל לעולם אינו נפסל מקוה, וטעמא דמלתא דכתיב [ויקרא י"א] (ו)מקוה מים יהיה טהור, כלומר מקוה כיון שהוא שלם טהור הוא שוב אין פסלות באה עליו. ודוקא כל זמן שיש לו מראה מים, הא אם נשתנה מראיו פסול עד שיתן לתוכו מים יפים עד שיחזרו המים למראיהן. אבל הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דאע"ג דמקוה שלם הוא, אם נפלו לתוכו מ' סאה מים שאובים פסלוהו, דהא ליכא רובא דכשרי. והיכא דלית ביה ארבעים סאה ואייתי מים שאובין ואמשכינהו מאבראי שפיר דאמי, דכי אתא רב דימי [תמורה י"ב ע"א] אמר שאובה שהמשיכה טהורה וה"מ דאית בה רובה. וכן כתב רב אחא [שאילתות פר' אחרי סימן קי"ג] אי מקוה חסר הוא ונפלו (לגופה) [לגויה] שלשת לוגין מים שאובין פסלוהו, ואי אמשכינהו מאבראי אגב מרזבא ודזו ואזלו למקוה כשרין, דכי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנן שאובה (היא משוכה) [שהמשיכה] טהורה. ואצטרופי נמי מצטרפי לארבעים סאה, (דתנן) [דתניא (תוספתא מקואות פ"ד ה"ג)] ר' אליעזר בן יעקב אומר גג שיש בו עשרים ואחד סאה ממלא תשע עשרה בכתף ופותקן למקוה, שהשאובה מטהרת ברבויא (וכמה) ובהמשכא. ואי אמשכינהו אידי מרזבא למקוה פסלוה, דתניא [ב"ב ס"ה ע"ב] צנור שחקק ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. ע"כ לשון רב אחא ז"ל. נראה מדבריו דרב דימי ור' אליעזר בן יעקב לא פליגי אהדדי, משום הכי ילפינן הלכתא מתרויהו. כתב הראב"ד ז"ל מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, ונפל בו ארבעים סאה מים שאובין, והוא הולך וחסר כל יום ויום, כי חסרי מיא מיד נפסל, דהא אימעיט ליה מקוה טהרה, ואי הוה במקוה מ"א סאה כשרים נפלו בו מ"א סאה מים שאובין מכי חסרי ב' סאין ועוד אסור לטבול בתוכו אע"פ שישלימוהו מי גשמים דכיון שפסלוהו שוב אינו נכשר. כתב הרב ר' אפרים ז"ל, ולא תימ' דמקוה שהוא חסר קרטוב ונפלו בו שלשת לוגין בלבד הוא שנפסל, אלא אפילו נפלו שלשת לוגין ואח"כ נתוספו בו כמה סאין פסול הוא לעולם. וכן אם נפלו שלשה לוגין קודם שיהיו בו המים, אפילו נתוספו בו אחר כך כמה סאה פסול הוא לעולם. ואע"ג דתנן במתני' [מקואות פ"ג מ"א] עד שיצאו ממנו [מלואו ועוד], ובמקום אחר שנינו [מ"ג] עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים, אפי' הכי כיון דלא תלינן להו בגמרא לא עבדי' בהו עובדא ולא מכשרינן אלא עד שיפנה את כולו ויעשה מקוה כתחלה, או מימי גשמים שיורדין לתוכו על ידי מרזב או מן הנופלין בו, וכן הלכה.
[רי"ף מב"ב ס"ה ע"ב] צנור שחקקו ולבסוף קבעו. כלומר אע"פ שקבוע [בבנין] פוסל את המקוה, דהא הוה ליה תורת כלי בתלוש. ודוקא שיש בו בית קבול, והכי [למדנו מתוך] המשנה, שמשנה חלוק בין צנור לסלון ואומרת שאין הסלון פוסל את המקוה, דאמרינן התם [מקואות פ"ד מ"ב] המניח טבלה תחת הצנור, אם יש לה לבזבזין פוסלת את המקוה, ואם לאו אינה פוסלת. זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת. למדנו מזו הפסקא, שאין כלי פוסל אלא א"כ יש לו בית קבול מים, והוא שיהיה עומד כדרך קבלתו. [מ"ג] החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא, בשל חרס ברביעית, היו צרורות מתחלחלין בתוכו פוסל את המקוה, ירד לתוכו עפר ונכבש כשר. סלון שהוא צר מכאן ומכאן ור(ו)חב מן האמצע, אינו פוסל, לפי שלא נעשה לקבלה. פי' הצנורות דרכן לעשות להן בית קבול באמצע כדי לקבל עפר הגג והצרורות שיורדין עם המים כדי שלא יכלה עפר הגג, וכשיתמלא אותו בית קבול מן העפר והצרורות חוטטין אותן ומחזירין את העפר על הגג וטחין אותו שם כתחלתו, וקודם החטיטה אם היה בו עפר כבוש שנעשה בו [כעין] גפסים, כבר נסתם אותו בית קבול וכשר, אבל אם לא נתמלא מן הצרורות והמים מתחלחלין בתוכו בין חלל הצרורות הרי הוא פסול כאלו לא היו שם כלום, שאין הצרורות מבטלין את הגומא.
[רי"ף מפסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות. כגון זב ובעל קרי טמא שרץ וטמא מת. טבילתן ביום שביעי שלהן, כדכתיב [ויקרא י"ז] ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, וכתב [במדבר י"ט] והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואחר ההזייה שניה טובל מיד, ואם ירצה אוכל מעשר מעריב שמשו ואוכל תרומה לערב יום שמיני. אבל נדה ויולדת טבילתן בלילה. כלומר אינן רשאות לטבול ביום שביעי לנדת' וללידתה, אלא עד שתחשך ותטבול טבילה בליל שמיני מותרת לבעלה מיד, דבעלה חולי' הוא, ולא בעי' הערב השמש ותעריב שמשה בערב יום שמיני ותהיה מותרת לאכול בתרומה בליל יום תשיעי, וילפינן לה משבעת ימים תהיה בנדתה [ויקרא ט"ו] שתהא בנדתה כל שבעה.
[רי"ף מנדה ס"ז ע"ב] נדה בזמנה. דהינו ביום שביעי לתחלת ראייתה. לא תטבול אלא [בלילה] כדאמרן. אבל שלא בזמנה, כגון ביום שמיני, יכולה לטבול אפילו ביום, שהרי כבר ישבה שבעת ימים בנדתה משעה שראתה. משום סרך בתה. כלומר, כדי שלא תלמוד ממנה בתה שלא ספרה אלא שבעת ימים, וכשתראה אמה שטובלת ביום תטבול גם היא ביום, והיא אינה יודעת שאמה יושבת ביום שמיני, וכבר עברו ימי נדתה שלמים. וקי"ל כר' יוחנן, וה"מ לכתחלה, [אבל אי טבלה טבילתה טבילה, דהא אי איכא אונס בטבילת לילה טובלת ביום שמיני לכתחלה], כי הא דאתקין רב אידי בנרש [למיטבל ביממא דתמניא] משום אריותא. שהיו יוצאין מן היער בלילה. משום גנבי. שהיו פוגעין בנשים בהליכתן לטבילה ואונסין אותה. משום צנה. שהרי בלילה יותר מי הנהר קרים מן היום, שהשמש מחמם אותם ומשיבין נפש מיד לאשה שנצטננה בטבילתה. מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות משוינן להו. ובעינן שבעה נקיים. ליטבלן ביממה בשבעה. פי' דאי זבה היא הא טבלה בזמנה, ואי נדה היא הא טבלה ביום שמיני. ומשום סרך בתה ליכא למגזר כדגזרינן לעיל, דהתם אירינן קודם תקנת בנות ישראל הקדושות שהחמירו על עצמן שלא היו סופרות אלא כדין תורה דרואה יום אחד תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן, הילכך איכא למיטעי בתה משום אמה, אבל השתא אחר תקנת בנות ישראל דבין אמה ובין בתה לא משכחת להו טבילה בזמנה אלא ביום שמיני לתחלת ראייתה, אם כן למה לא שרינן לכתחלה לטבול ביום שמיני לראייתה, שהוא שביעי לנקיים שלה. ושני ליה מדר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר מעשה תטהר. פי' תטהר הזבה לבעלה אחר הטבילה, דהא יש לה סלוק דמים. ומסתמא שוב לא תראה בו ביום אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק. פי' שמא תראה בו ביום ותסתור כל שבעה, ונמצא בועל זבה למפרע, דלא סבירא לן הכא מקצת היום ככולו, הכא נמי כיון דמשוינן לה כזבה, אם טבלה ביום שביעי לנקיים שלה חיישי' שמא תראה ותסתור ונמצא בועל זבה למפרע, ולפי' לא תטבול ביום שביעי, שמא יבא עליה בעלה באותו יום עצמו. וכתב רב אחא ז"ל [שאלתות פר' אחרי סימן קי"ג] דאי טבלה בשביעי לא עלתה (לו) [לה] טבילה. משום גזרה שמא תשמש עם בעלה תכף שטבלה, אבל בשמיני לספירת נקיים שהוא תשיעי לראייתה שרינן לטבול ביום היכא דאיכא אונס, כגון (גורי) [גנבי] או צנה והדומה להם, אבל לכתחלה לא משום סרך בתה שלא תדע אם אותו יום שטובלת אמה הוא תשיעי לראייתה או שמיני לראייתה.
וכשהאשה טובלת צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשתייר משערה על פני המים, או שתכרוך שערות ראשה על ראשה בדבר שאינו חוצץ, כגון תיכי חלילאתה שהמים נכנסי' בהם. [רי"ף מנדה ס"ו ע"ב] אשה לא תחוף. דקי"ל [ב"ק פ"ב ע"א] דצריכא אשה חפיפת הראש קודם שתטבול, משום חששא דשמא מסוככין הן זה עם זה ואין המים נכנסין באותו סכוך, שהיא צריכה טבילה לכל איבריה מגדול ועד קטן, שלא יהא שום מקום באחד מן האיברים שלא יגעו המים בו. אי נמי יש בראשו נימ' אחת קשורה, ואמרינן [נדה ס"ז ע"א] דנימ' אחת חוצצת. ובחפיפתה במים חמין ובהעביר המסרק בשערותיה נופלין השערות המסוככין והמקושרין, הילכך אין לה לחוף בנתר ובאהל, לפי דנתר מקטף מזיא ומסתבך השער הנתלש והנקטף בין השערות הארוכים ומקטר חד מינייהו ולא עייל ביה מיא, והאהל מסבך השער זה עם זה אע"פ שאינו (משבר) [מקשר] אותם. לא תחוף אלא בחמין. ואע"פ שאינן חמין כל כך אלא כחמי חמה, אבל בצונן לא מפני שהן מקשין השער ומעבין אותו, ואם נקשר מעט מתקשר הרבה, ואין במסרק כח להפרידם אלא בטורח גדול, ושמא לא יתלש מן הראש ע"י המסרק. מדיחה קמטיה. כגון בית השחי ובית הערוה, שלא יהיה בהן דבר חוצץ. ואע"ג דאינן צריכין שיבואו בהן המים, לפי שאינן חשובין כמקום גלוי, אע"פ שפעמים הם נגלין. וילפינן במסכת נדה [מ"ג ע"א] מדכתיב בזב וידיו לא שטף במים, מה ידיו בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי מטמא אחרים בנגיעתו וצריך להטהר על ידי מים, אע"פ [כן] צריך להדיחם שלא יהיה בהם דבר חוצץ, דבעינן שיהיו מתוקנין בענין (שלא) [שאם] יגעו בהן המים לא יהיה בהם דבר חוצץ. כל הראוי לבילה. כגון ששים עשרונות, דקים להו לרבנן [מנחות י"ח ע"ב] דבמנחה גדולה כזאת, אדם יכול לבלול אותה בשמן ומתערב השמן לכל פרידה ופרידה שיש באותו סלת, הילכך אע"פ שלא בללה כלל, אלא שיצא השמן עד הסלת אין הבלילה מעכבת בידו כלל, אבל במנחה גדולה יותר מזאת, כגון ששים ואחד עשרונות, קים להו לרבנן שאפילו ירצו לבוללה כל היום לא יתערב הטב, הילכך אם לא בללה כלל בלילתו מעכבת. הכא נמי אם באותן הקמטין דבר חוצץ אע"פ שאין מעכב עליו, אם אין מי המקוה נכנס בהם כשיש דבר חוצץ בהם שאינן ראוין לטבילה כלל, מעכב, אע"פ שאין המים צריכין להכנס בהן מעכב בטבילתו אותו דבר חוצץ. והצריכה ר' טבילה אחרת, דכיון דיש בה דבר חוצץ ואין ראוי לביאת מים מעכב, ואע"פ שאין אנו מצריכין אותה שיפתח פיה כל כך עד שיכנסו המים לתוך פיה.
[רי"ף ממקואות פ"ח מ"ה] נדה שנתנה מעות לתוך פיה. ואע"פ שנמצא שהוצרכה לסגור פיה. טהרה מטומאתה, לפי שאינה מצריכה לסגור כל כך שפתיה ושניה שלא יוכלו המים להכנס שם, הילכך אין מעכבין טבילתה. אבל קרצה שפתותיה דאמרינן לקמן שלא עלתה לה טבילה, התם מיירי שסגרה שפתותיה היטב היטב בענין שלא יוכלו המים ליכנס לתוך פיה בשום ענין, הילכך אין ראוי לביאת מים כלל, משום הכי לא עלתה לה טבילה. אבל טמאה על גב רוקה. לפי שבאותן המעות שנתנה לתוך פיה נדבק בהם רוק, טמא אותו רוק, ומטמא את האשה טומאת ערב בצאתו מתוך פיה ונותנת המעות בידיה שאם לא היו לה מעות בתוך פיה היתה בולעת רוקה בכל עת כמנהג העולם, וכשטבלה לא נשאר בפיה רוק טמא אלא רוק חדש משעה שטבלה שהוא טהור. נתנה שערה בפיה. ונמצא שלא הוטבל השער כלל. קפצה ידה. כלומר יותר מדאי, ונמצא שלא יכנסו המים כלל בין כף ידה לאצבעותיה. ואם תאמר, מאי שנא כשנמצא עצם בין שניה מנתנה מעות לתוך פיה, לא דמי, דעצם מהדק וחוצץ, אבל מעות לא מהדקי. מכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה, דהאי קרצה שפתותיה דמהדקא להו קאמר, ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה, אבל סתימת [הפה כי] אורחא שרי דכיון דלא עביד בחוזק ראויין הם המים ליכנס לתוך פיה. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. כלומר שנשאר מקום בית אחיזתו למעלה מן המים, אבל אם השקיע הכלי לתוך המים כל כך שגם ידיו מדיח במים, טהורין אותן הכלים ואין אנו חוששין שמא יהדק ידו בכלי שלא יכנסו המים לתוכו, שהרי אין דרך אחיזה להדק כל כך, ור"ש מחמיר בכך ומצריך להרפות ידיו ליתן ריוח בין ידיו לבית אחיזתו כדי שיבואו בהם המים. בית הסתרים. כגון פיה של מעלה ושל מטה. ובית הקמטים. כגון בית השחי. [שם פ"ט מ"א] חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראש הבנות. כלומר שמשימות בפדחת', ודרך הבחורות להדק אותן היטב היטב, עד שאין המים נכנסין בינם לבין הפדחת, ודוקא [שבת נ"ז ע"א] בראש הבנות אבל בצואר הבנות אינן חוששין, דאין דרכן להדק בחוזק, דאין אשה חונקת עצמה. ואם היו ענקים רחבים שאין מזיקין לצואר כל כך, חוצצין נמי אף בצואר, דדרך אשה להיות חונקת עצמה מפני שנראה כבעלת בשר. [מ"ב] קולקי הלב [והזקן] ובית הסתרים באשה. כלומר שער הזקן ושכנגד הלב ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה עבה כעין צמר מסובך, הרי הן חוצצין, מפני שהאיש מקפיד עליהן והאשה מקפדת עליהן שבבית הסתרים. לפלוף שחוץ לעין. כלומר צואת העין. והמלמולין. טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה כעין גרגירים ומדובקים בידיו. טיט היון וטיט היוצרים וגץ היוני. כלם מיני טיט הם, אלא שזה חזק מזה. ובצק שתחת הצפורן. כלומר עסה שהוא נדבק הרבה. [מ"ג] ואלו שאין חוצצין וכו'. לפי שאין האיש מקפיד בזיעה כמו האשה. [מ"ד] ולפלוף שבעין. כלומר שהוא לח. וכן גלד שעל המכה דרכו להיות לח. ושרף הלח. כגון דיו הלח וכגון חלב בעינו לח. ולכלוכי צואה. כלומר בעודנה לחה. והצואה שתחת הצפורן והצפורן המדולדל. אלו השנים האחרונים אין חוצצין, לפי שאין דרך האדם להיות מקפיד בהן, והראשונים מלפלוף שבתוך העין כמו כן, אבל משרף הלח ואילך לפי שאין חוצצין כלל שאינן כל כך מדובקין.
[רי"ף מנדה ס"ו ע"ב] אם אותו היום שחפפה טבלה וכו'. כלומר דכיון שבאותו היום טבלה אמרינן בודאי נזהרה בעצמה שלא תגע לזפת ושעוה ושאר דברים החוצצין, ותלינן זו החציצה שבאה עליה אחר שטבלה ועלתה, שאין דרך האשה לשכח דבר הצריך לה בזמן מועט כזה כיון שטרחה בדבר, שחפפה ראשה ובשרה ע"מ לטבול. אבל אם עכבה עד למחרתה, איפשר ששכחה מרוב אורך הזמן, ונזדמנו לה מאותן המינין החוצצין, ולא הרגישה עד שנדבקו בה, וכשטבלה כבר נדבקו בה. איכא דאמרי וכו'. כלומר, דלא תלינן לקולא אלא היכא שטבלה סמוך לחפיפה, אבל הרחיקה שתי שעות או שלש וצריכה לבדוק עצמה פעם אחרת אם יש עוד עליה מאותן המינין החוצצין, וטובלת אחר כן. מאי ביניהו. כלומר כאלו אמר במאי פליגי, כלומר מאי טעמא נקיט האי כל היום והאי נקיט בסמוך לחפיפה. ומשני בסמוך לחפיפה טבילה. אי בעי' כל השנה אם לא, דללישנא קמא משמע דדרך אשה כל השנה לאחֵר טבילתה שעות הרבה אחר החפיפה, ש"מ דרגילה לשמור עצמה שעות הרבה כולה שתא, הילכך השתא נמי תלינן לקולא ונאמ' כלו' ששמרה עצמה יפה יפה בשעת הטבילה, וזו החציצה לאחר הטבילה באה עליה. וללישנא בתרא משמע שכל השנה הצריכו אותה חכמים לבדוק סמוך לחפיפה לגמרי, הילכך אין דרכה כל השנה לשמור עצמה אלא מעט, השתא נמי שיעור מעט שמרה עצמה כמנהגה ולא שיעור מרובה. [ס"ז ע"א] נתנה תבשיל לבנה. ויש לומר שנדבק בבשרה דבר חוצץ, ואע"פ שעכשיו אין נמצא עליה שום דבר חוצץ, אפילו הכי חיישינן כיון שראינו שנתעסקה בדבר חוצץ, אלא שהמים העבירום בשעה שעלתה מן הנהר, דהיינו אחר הטבילה, אבל בשעת הטבילה היה דבוק בבשרה. וקי"ל כלישנא בתרא דבעי' סמוך לחפיפה טבילה, ואם לא טבלה סמוך לחפיפה ונמצא עליה דבר חוצץ צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת, ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ טבילתה טבילה, מידי דהוה אמקום דלא איפשר כדאמרינן לקמן שחופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת. והיכא דטבלה בלא חפיפת הראש ובלא בדיקת הגוף לא סלקא לה טבילה, כדאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה, וכ"ש האיך שנתעסקה בכמה כתמים שלא עלתה לה טבילה, ואפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי בעיוני, דהא מתקנת עזרא היא [ב"ק פ"ב ע"א], ואפילו שדיא מסרקא ברישא בתר טבילה ולא משכחא מידי דמסריך במזייה דילמא בהדי דאסרקא רישא השתא משתרי מזייה, א"נ ההוא ביניתא דהוה קטיר השתא בשעת טבילה נתר השתא בהדי מסרוקיתא ולא ידיעה לה, ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקה א"נ בלא חפיפת הראש לא סלקא להו טבילה כלל. והשתא נהוג נשי דבשעת חפיפה שטפן נפשיהו בחמין ובדקין נפשיהו, לאו משום דצריכין לחמין להדחת הגוף, אלא דהכי מעלו להו טפי, ואי לא בדקן נפשייהו נמי סמוך לטבילתה בשטיפת מים לא מעכב, אבל חפיפת הראש מיהא צריכא שתהא סמוך לטבילתה.
[רי"ף מנדה ס"ז ע"א] ריבדא דכוסילתא. כלומר גלד שעל גבי מקום ההקזה. עד תלתא יומי לא חיצי. לפי שעדיין הוא לח לא קפיד איניש עליה, אבל מכאן ואילך הוא יבש וחוצץ, לפי שהאיש מקפיד עליו ורוצה להעבירו משם, הילכך אין עליו דין בשר. [לפלוף שבעין לח] אינו חוצץ. שאינו דבוק הרבה לגוף, ועוד שאינו מקפיד עליו להסירו משום דהא אורחיה הוא. כוחל שבתוך העין אינו חוצץ. לפי שהוא לח. על גבי העין חוצץ. דיבש הוא. ואם היו עיניה פורחות. כלומר מזילות אינו חוצץ, לפי שהדמעה אינה מניחתו ליבש. פרפה עיניה ביותר. נמצא שאין המים יכולין ליכנס בין גב העין לגבנוני עיניו. או שעצמה אותן ביותר. נמצא שריסי עיניה שהן נראין (מסתתכין) [מסתתרין] עכשיו בעצימה זו ואינן ראויין לביאת מים כלל. ולית ככל הני שמעתתא. כלומר, על הני תלת שמעתתא קמייתא קאמר, דאינון ריבדא דכוסילתא וליפלוף שבעין וכוחל שחוץ העין, דאינהו אמרי חוצצין לית הלכתא כותיהו, אלא כסתמא דמתני' דאיתינה' לעיל דגלד שעל גבי המכה אינו חוצץ כלל לא שנא דכוסילתא ולא שנא דשאר מכה, לא שנא בגו תלתא ולא שנא בתר תלתא, ולפלוף שבעין נמי סתמא קתני לה במתני' [מקואות פ"ט מ"ד] לא שנא לח ולא שנא יבש אינו חוצץ, וכן הכוחל אינו חוצץ אבל לפלוף הא קפדי בין חוץ לעין לתוך העין, לפי שהוא מזיק לאדם אבל כוחל, שהוא שם בכוונה, בכולהו לא חייש. והנך תלת שמעתתא קא דחינן להו מהלכתא, אבל הא דר' יוחנן הלכתא היא מדריש לקיש, דאמר אשה לא תטבול אלא כדרך גדלתה, אלמא אם שנתה מדרך גדלתה וטבלה, כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר לאו כלום (מבטי) [מפני] שמסתתרין בה מקומות הסמוכים לבית הסתרים, שאין יכולים לבא בהם המים. וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר הסתירה מקומות שהם צריכין לבא בהם המים ואין זה דרך גדלתה לפתחם ביותר או לעצמם ביותר, זה הפי' הנכון, כי שלש השמועות הראשונות סתם נאמרו, והשומע טעה והזכיר אותם על טבילת האשה, ובאו בעלי הגמרא ואמרו הכי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה, אלא כי הא דר' יוחנן דלא איתמר כל הני אלא לטהרות, אבל הך דר' יוחנן לענין אשה איתמר, והלכתא כותיה מדריש לקיש. הלא תראה כי כולם אמרו חוצץ ואינו חוצץ, ור' יוחנן אמר לא עלתה לה טבילה, אלמא באשה לבעלה נמי קא מיירי. והיכי דמי דרך גדלתה כדתניא בספרי [תו"כ תזריע פרק ד' ג'], האיש נראה כעודר וכו'. כעודר לבית הסתרים, שמתרחבין העגבות זו מזו. וכמוסק זתים לבית השחי, (שתגביה) [שמגביה] זרועותיו קצת, ואשה כעורכת לבית סתרים, אשה כשהיא לשה מתפרדין העגבות זו מזו, וכמניקה את בנה לתחת הדד, שמגבהת הדד אל פיו כדי שיכנסו המים בין הבשר שתחת הדד לדד, וכאורגת לבית השחי ליד הימנית. ר' יהודה אומר אף כטווה פשתן לשמאלית, למדנו מדריש לקיש שאין האשה טובלת [לא] מעומד ממש ולא שוחה ממש, שלא יסתר בה מקום הגלוי, אלא שוחה כענין זה או קרוב לו, וצריכה שתפתח זרועותיה ויריכותיה על הדרך שאמרנו.
[רי"ף מנדה ס"ז ע"א] נימא אחת קשורה חוצצת. דמהדק טובא הקשר, ואין המים נכנסין בתוכו. שלש אינן חוצצות. דלא מהדק [טובא] ומתרחק הקשר כל עת, ויכולין המים ליכנס בתוכם. שתים מספקא לן, ואזלינן לחומרא. ור' יוחנן פשיט ליה דשתים נמי [אינן] חוצצות כלל. דבר תורה. כלומר, הא דמוכחינן [סוכה ו' ע"א] מרבוי את בשרו את הטפל לבשרו ומאי נינהו שערו, שגם בשערו אין צריך שיהא בהם דבר חוצץ, דוקא שהקפידה עליו תורה היכא דהוי רוב האבר או השער מלוכלך בטיט ובצואה, ועל כל זה שהאיש יהיה מקפיד ומצטער, אבל כשאינו מקפיד לא היה לו ל0חוץ, ובאה הלכה מסיני כדקי"ל [שם ה' ע"ב] חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, וגזרה הלכה על רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד דגזרי' רוב אטו רוב. ועל מעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, דגזרינן מקפיד אטו מקפיד. ויש מפרשים דבר תורה הלכה למשה מסיני, וגזרו הינו חכמים, אבל מן התורה רוב הגוף ככולו.
[רי"ף מנדה ס"ח ע"א] אשה חופפת בלילה. כלומר, בלילה שהיא טובלת בו, ולא אמרינן מתוך שמהומה לביתה אינה חופפת יפה מחמת מהירותה וטרדתה, משום הכי ניח' טפי שיהיה סמוך לחפיפה, שאם הקדימה יום אחד או חצי היום תשכח ותתעסק בכמה מיני כתמים החוצצים באדם, ולא תזכור בשעת טבילה לבדוק עצמה, אי נמי תזכור מה יעשה מחפיפת שערות ראשה, דלא סגי לה בעיוני בעלמא, אלא בחפיפה במים חמין ותעביר בהן מסרוקיתא. קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא הא דאיפשר. פריש רב אחאי [שאילתות פר' מצורע סימן קי"ג] ואי איתרמי לה טבילה ביני שמשי דלא איפשר למבדק בליליא, חיפה ביממא וטבלה בליליא, ואפילו איתרמי חמישי וע"ש ימים טובים דלא איפשר לחוף בהם וזמן טבילתה בליל שבת, חפיא ברביעי בשבת וטבלה בבי שמשי, משום דטבילה בזמנה מצוה. משמע מדבריו שהאשה צריכה לשמור את עצמה בנתיים מכל דבר החוצץ, כמו שמצריכא לשמור מקשירת שערה. ויש לומר שאינה צריכה לבדוק הואיל ויכולה לבדוק את עצמה בשעת טבילה, אבל תקון השער דלא איפשר לה בי"ט צריכה לשמור את עצמה בנתים, מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה, לא מיבעי לה למטבל בליל שבת וי"ט, דלא איפשר למהוי סמוך לחפיפה טבילה, ואי עבדא עבדא, ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה, לפי שאי איפשר לה שלא נתנה תבשיל לבנה ולא האכילתו ולא נתעסקה בכמה ענינים, ואי לא שמרה עצמה בכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה, לא עלתה לה טבילה. ותמה הוא לרבותינו הקדושים, היאך אשה יכולה לטבול בליל שבת וי"ט ואיך תנצל מסחיטת שער, הילכך ראוי הטבילה לדחות עד מוצאי שבת או עד מוצאי י"ט. ועל הטבילה בזמנה דקא מקשי' לפי' רב אחא ז"ל, י"ל שאינו רוצה לומר משום טהרה, כמו שאנו אומרי' בכל מקום שנדה ויולדת טובלת ביום הכפורים משום טבילה בזמנה מצוה כדי שלא להרבות טומאה בארץ ישראל, אלא כוונתו היה לומר טבילה בזמנה משום מצות פריה ורביה הדין בזמן הזה, תדע, שהרי רב אחא רוב פסקותיו היו לדורות אלו ולא הלכתא למשיחא לדרוש ולקבל שכר, אלא הלכה למעשה בא לאשמועינן, ובלבד שתשמור עצמה מסחיטת השער.
<h2>דף יט:</h2>
שבועות שתים שהן ארבע, שבועה שאוכל ושלא אוכל. הם השתים המפורשות להרע או להטיב משמע להבא, לא אוכל להרע אוכל להטיב. שאכלתי שלא אכלתי. הם השתים הנוספות ממדרש חכמים, כדיליף להו ר' עקיבא לקמן בפרקין [כ"ה ע"א] מריבוי הכתוב. מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דיבורו, [וכיון דמשום ביטול דיבורו] הוא אף זה בשביל ביטול דיבורו הוא. וטעמא דר' עקיבא, אע"ג דבכל התורה לא ס"ל כר' שמעון דאמר למכות כל שהוא, ולא אמרינן כזית אלא לענין קרבן, והכא הינו טעמא דמחייב ר' עקיבא, הואיל ומפרש חצי שיעור חייב, סתם נמי חייב, דרבנן סברי סתם ממפרש לא גמרינן, והלכתא כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. אמרינן בגמרא [כ"ב ע"א], אמר רבא מחלוקת בשלא אוכל, אבל שלא אטעום דברי הכל בכל שהו. ואמר רב פפא, מחלוקת בשבועות, אבל בקונמות דברי הכל כל שהו, מאי טעמא קונמות כיון דלא אדכר שמה דאכילה כבריה דמי.
<h2>דף כ.</h2>
מבטא שבועה. שאם אמר מבטא עלי ככר זו כאומר שבועה שלא אוכל ככר זו, כך פירש רש"י ז"ל. ותמה, למה הזכיר עלי שהוא לשון נדר, אלא הכי ה"ל למימר מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה, ואיפשר משום דאמר רבא איסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה וכו', רצה לומר דלאביי מבטא לשון שבועה הוא אע"פ שהוציאו בלשון נדר, ואין כאן צורך לפי' זה ואינו מחוור שהאומר שבועה עלי ככר זה איפשר שהוא מותר בו לגמרי, ואין בו לא משום נדר ולא משום שבועה. אלא ה"פ אמר מבטא שלא אוכל ככר זו שבועה היא ואסור לאכלה, ואם אח"כ אכלו בשוגג שלא היה זכור שנשבע עליה, חייב קרבן. איסר שבועה. שאם אמר נמי איסר שלא אוכל ככר זו, חל עליה שבועה.
איסור איסר אסירתו של איסר מהו. אם אתה אומר כו' מאי קאמר. אמר איסר שבועה הוא והדר תני אם אתה אומר. אמר אביי ה"ק מבטא שבועה. כלומר אם אמר מבטא לא אוכל ככר זו הרי הוא כמי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו, ואם אמר מבטא שאוכל לך הרי הוא כי שבועה שאוכל לך. איסר דכתיב בקרא [במדבר ל'] או אסרה איסר.
מתפיס בשבועה. כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה וחזר ואמר זה הפת עלי כזה הבשר. איסר איסר. כגון שהתפיס דגים על אותו הפת שהתפיסה בבשר. אם אתה אומר על השני כמוציא שבועה מפיו דמי, ואסר אף על השלישי חייב. ואם לאו פטור. כלומר אי אפשר לפטור על השלישי אלא אם כן הפטיר שני, והואיל ואמרנו על השני שזהו איסר האמור בתורה אף על השלישי חייב, ותנא דבריתא מפשט פשיטה ליה, והיינו דאמר אביי כמוציא שבועה מפיו דמי, כלומר ואסור וחייבין עליה קרבן, שזהו איסר האמור בתורה ומתפיסין בו, ורבא סבר אינו כמוציא שבועה מפיו ואין חייבין עליו, ואין צריך לומר שאין מתפיסין בו. וה"ק מבטא שבועה ואיסר נמי שבועה. דאם אמר מבטא שלא אוכל ככר זו או איסר שלא אוכל ככר זו ואכלה, חייב עליה קרבן שבועה, והאי דקתני איסור איסר ה"ק איסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה שאם הוציאו בלשון נדר, שאם אמר איסר עלי לא אוכל ככר זו נדר הוא, ואין חייבין עליה קרבן, דבנדרים ליכא קרבן. הוציאו בלשון שבועה שלא אמר עלי, ואמר איסר לא אוכל הוי שבועה, וחייבין עליה קרבן אם אכלה בשוגג.
<h2>דף כ:</h2>
תני נמי וכו'. רבא פירשה הכי. אי זהו איסר נדר האמור בתורה וכו'. במתפיס בנדר מיירי, אבל לעולם איסר האמור בתורה לענין נדר אינו מתפיס בנדר אלא הוא עצמו לשון נדר הוא, וגם איסר האמור לענין שבועה אינו מתפיס אלא הוא עצמו לשון שבועה, נמצא עכשיו לדברי רבא שאע"פ שאיסר האמור בתורה לענין נדר הוא עצמו לשון נדר הוא (דאינו) [ואינו] מתפיס בנדר, אפ"ה אם התפיס בנדר הרי הוא אסור, כדקא מתרץ להאי בריתא, אי זהו איסר נדר הרי עלי שלא אוכל בשר, שלעולם לא אוכל בשר ביום ראשון של שבוע, דיום זה יהא אסור עליו כיום שמת בו אביו, שמת בשני בשבת ואמר ראשון יהא לי כשני בשבת. והא דקתני הרי עלי שלא אוכל בשר, לאו דוקא דפריש הכי, דאם כן היינו נדר גמור ולא מיקרי מתפיס, אלא ודאי דלא פריש הכי, והכי קאמר, אי זהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי יום זה כיום פלו', והוא בא לאסור עליו שלא לאכול בשר באותו היום, והכי תני לה בירושלמי [נדרים פ"א ה"א] איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אבא וכו'.
ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. דנדר שלא יאכל בשר לעולם בשני בשבת, משום דבעי' שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור, דאם התפיס ואמר הרי עלי ככר זו כבשר חזיר או כנבלה, או שאמר הרי עלי יום זה כיום הכיפורים, לא חייל עליה אסור, כדתנן [נדרים י"ג ע"ב] הרי עלי כערלה ובשר חזיר מותר, דכתיב [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לי"י, עד שידור בדבר הנדור. ודייקי' בגמרא פשיטא, כלומר כיון דאוקימנא לבריתא דקאתני כיום שמת בו אביו כגון שנדור ובא שהמתפיס מתפיס בנדר וחייב, מאי קמ"ל כיום שמת בו אביו, ומהדרינן כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה, דאיכא ביה אסור דרבנן ולא אסור דאוריתא, סד"א הואיל וכי לא נדר אסור הוא לאכול ולשתות באותו היום, כי נדר לא חייל עליה אסור נדר, שהרי מעיקרא נמי אסור, וכי מתפיס לאו מתפיס בנדר הוא, קמ"ל דכיון דמדרבנן הוא דאסור אבל מדאוריתא שרי כי נדר חייל עליה נדר אסור וכי מתפיס בו מתפיס בנדר [הוא]. אלא רש"י ז"ל מעביר עליה קולמוס על האי גרסא דכיון דמדרבנן וכו', ואמר דלא גרסי' ליה דאי נמי מדאוריתא נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אלא ה"ג קמ"ל. ורבינו מקיים גרסת הגאונים ומפרש דאי הוא אסורא דאוריתא כי נדר לא חייל עליה אסור נדר, כלומר שלא בשביל נדר לבדו [לא] אכל הבשר לבדו שתהא מתפיס בו, אלא משום אסור שבו שחל עליה תחלה לא אכל בו, ואע"פ שאם עבר עליו עבר בשתיהן כשקיימו מחמת מצותו שקיים, שאלו לא נדר נמי היה עושה כן, וכיון שכן אין אותו תענית של אותו היום (עבר) עליו כדבר הנדור אלא כדבר האסור, וכי מתפיס מתפיס בדבר האסור הוא. אבל באיסורא דרבנן, כיון דמדאוריתא ליכא אלא אסור נדר מתפיס בדבר הנדור הוא. ופי' והוא שנדור ובא מאותו היום כך הוא, כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם באחד בשבת, שהוא יום שמת אביו, והוא מתפיס עכשיו הרי עלי שלא אוכל בשר ביום זה כיום שמת בו אביו, וזהו פי' לשון ובא, וה"ג בנדרים פ"ק [י"א ע"ב] בעי רמא בר חמא מחית בשר זבח שלמים קמיה ומחית נמי דהיתרא (מקום) [קמיה] ואמר זה כזה מעיקרו מתפיס, קודם זריקת דמים דאסור, או בהיתרא מתפיס, תא שמע איזהו איסר האמור בתורה עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו, ואמר שמואל (והא) [והוא] שנדור באותו יום היכי דמי, דקאמר בההוא חד בשבא [דמת] בו אבוה, ואע"ג דאיכא טובא דחד בשבא בהתר וקתני אסור ש"מ בעקר הוא מתפיס, ומפרקינן דשמואל הכי איתמר והוא שנדור ובא מאותו יום ואילך, וש"מ דפירושא דהאי לישנא הוא כדכתבי'. ויש לתמוה על רבי' הגדול אלפאסי ז"ל, שכתב והוא שנדור ובא מאותו היום, וכיון דבעי' דרמי לא איפשיטא התם הוה לן למנקט לחומרא כלישנא דאמרי' והוא שנדור באותו היום, אלא כיון דבהך גמ' מייתי ההוא לישנא משמיע ליה דהכי קימא לן דהא סוגיין הכי הוא ומיהו איכא למימר דגמר' דהכא לאפוקי נפשין מפלוגתא נקט לישנא (מיהא) [רויחא] דבנדור ובא מתפיס בנדר הוא ואסור. ויש לדקדק במה שכתב הרב אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליה, דתנן הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני ואני, הרי כלן נזירים, ואדרבה הא קשיא [ע]ליה דתנן דהא אוקימנן לההיא מתני' בשאמר תוך כדי דיבור, אבל לאחר כדי דיבור לא, כדאיתא התם בפרק מי [נזיר כ' ע"ב], אלמא מתפיס בנדר לאו נדר הוא והא לא קשיא דשאני התם דלא אמר אלא ואני ואני לאחר כדי דיבור לא משמע ואני נזיר ולא כלום קאמר, אבל בתוך כדי דיבור ודאי אנדריה דחבריה מתפיס ורוצה לומר ואני כמוך (והא) [והוי] נזיר, וש"מ דמתפיס בנדר נדר, אבל אמר ואני כמוך אפילו לאחר כדי דיבור ודאי הרי זה נזיר, שהרי שנינו [נזיר ד' ע"א] הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר, כ"ש כשאמר הריני כפלוני נזיר שהרי בימיו שהוא נזיר כך נראה לי. ואי קשי' מנא ליה לרבינ' ז"ל מההיא דמשום מתפיס בנדר קאמר, דילמא כיון שהוא בתוך כדי דיבור כמוציא נזירות מפיו דמו, דה"ק ואני נזיר ולא כמוך קאמר ואף בשבועות כן. לאו מילתא היא, דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כלן, [ואי] ואני נזיר קאמר (ומאי) [אמאי] הותרו, אלא ודאי ואני כמוך, ושמעת מינה דמתפסה כן [דהתפסה] היא ובשבועות אי אתה אומר כך, זה דעת הרב אלפאס ז"ל. והכי משמע נמי בכלה מסכת נדרים, דמתפיס בנדר נדר. וקשה לדברי רש"י ז"ל שכתב בשמועה זו שהמתפיס בנדר לאו נדר הוא. ובמאי דקי"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, פי' הרב ר' יהוסף הלוי אבל איסור איכא. ומדברי הרי"ף ז"ל נראה דאפילו איסורא ליכא, והאי דנקט רבא לאו כמוציא שבועה מפיו, משום סירכא דאביי. והראב"ד ז"ל דורש בזה או השבע שבועה, עד שישבע בדבר המושבע, והיינו מתפיס ורבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן.
<h2>דף כב:</h2>
שבועה שלא אוכל וכו'. בגמרא אמרינן דשתיה בכלל אכילה, ואם אמר שלא אוכל ושתה חייב, דשתיה בכלל אכילה היא, וכשנשבע שבועה שלא אוכל נשבע נמי שבועה שלא אשתה, והיינו דאצטריך מתני' דהכא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת, אע"ג דהוו שני מינים, דכלל אכילה ושתיה באחד ולא הוציא בפיו כי אם שבועה אחת אינו חייב אלא אחת, דהוי כאכל ואכל בהעלם אחד.
שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'. בגמרא [כ"ג ע"א] פריך אביי כיון דאמרת' שתיה בכלל אכילה אמאי חייב שתים, הא לא חלה שבועה בתרתא אשלא אשתה, דכי אמר שבועה שלא אוכל לאלתר אכולי עלמא אסר עצמו אאכילה ושתיה, וכללינהו דאי אכלינהו בהעלם א' אינו חייב אלא אחת וכי חזר ואמר שבועה שלא אשתה לאו כלום הוא, דאין שבועה חלה על שבועה, ואמאי קתני במתני' דחייב שתים, ומשני שאני הכא [כיון דאמר] שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דאכילה קמייתא אכילה גרידתא קאמר.
מתני'. שבועה שלא אוכל, ואכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין אם אכלן בשוגג בחד העלמה אינו חייב אלא חטאת אחת, אבל בב' העלמות דהוה ידיעה בנתים חייב על כל אחת ואחת. ואם אכלן נמי במזיד חייב על כל אחת ואחת מלקות אם התרו בו, וכן נמי אם אכלן ב' פעמים פת חטין חייב על כ"א וא' במזיד. אלא ודאי בשוגג מיירי, ואמר אינו חייב אלא אחת, דכולהו אכילה אריכתא היא, וכיון דכללן אינו חייב אלא אחד.
שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין, ואכל, חייב על כל אחת ואחת. שכיון שפירש אותן בשבועתו, יעשה כ"א שבועה בפני עצמו, ולחיובי שבועה אכל חד מינייהו הוא דאיכון, והוי כאלו אמר שבועה שלא אוכל פת חטין ושבועה שלא אוכל פת שעורין וכו' דאדכר שבועה לכל חד וחד. ודייקי' בגמרא [כ"ג ע"א] ודילמא האי דפרט להו לאו לאיחיובי אכל חדא וחדא, אלא למפטר מאחרניתא, דהא אילו אמר שלא אוכל סתם, משמע אכל מילי, אפילו פת דוחן ופת שיפון ופת שבולת שועל וכיוצא בו, ומשום הכי פריש להו בהני כי היכי דלישתרו בהני, אבל מעולם לא היה בדעתו לומר שבועה לכ"א ומשני ה"ל לומר שעורין וכוסמין, אמאי קאמר פת פת, לחייב אכל חדא וחדא. ודייקי' אלו אמר הכי דלא תני פת הוה משמע דאינו אסור אלא לכוס, אבל אם הוא פת שרי, ומהדרינן אכתי הוה ליה למימר פת חטין של שעורין ושל כוסמין, ודייקי' אלו אמר הכי הוה משמע ע"י תערובת שלא יאכל שיעור אכילה משניהם, ומשני אכתי הוה ליה למימר פת של חטין (פת) [וכן] של שעורין וכן של כוסמין, פת פת למה לי, ש"מ לחלק, ולמיהוי כל חדא מינייהו שבועה באנפי נפשה.
שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה וכו'. ודייקינן בגמרא [כ"ג ע"ב] בשלמא התם אמרת מייתר פת והוה ליה לחלק, אלא הכא מאי מיתר, ודילמא למיפטר נפשיה ממשקין אחרניתא הוא דקאמר יין ושמן ודבש. ופריק רב פפא הכא (ומונחין) [במונחין] לפניו עסקינן. ואסקי' הוה ליה למימר שבועה שלא אשתה (ומיניהם) [אלו ומינייהו], יין ושמן ודבש למה לי לחיובי אכל חדא וחדא. אי נמי במסרב בו חברו, ואמ' לו בוא שתה עמי יין ושמן ודבש, הוה ליה לומר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש למה לי לחייב עכא"ו. הא דאקשי' וא' אמ' פת של חטין ושל שעורין ושל כוסמין הוה אמינא ע"י תערובת, נראה לי דלאו (בעא) [דינא] הכי, אלא הכי קאמר, דילמא הנודר טועה וסבור שלשון זה ע"י תערובת משמע, אבל אי אתו למשאל בלא תערובת נמי אסרינן ליה, ואע"ג דאמרינן לקמן [כ"ד ע"ב] שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ופירושו תאנים וענבים שניהם ממש, התם בשפירש, אבל בסתם אכל חד מחייב, וכ"ש דלא בעינן תערובת ממש, ודאמרינן נמי [כ"ג ע"ב] ואם אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא, הא אינהו שתינא, משמע דלאו דינא הכי, אלא הכי קאמר דילמא משום הכי פריט להו משום שהוא טועה וסבור שלשון מין אלו הם עצמן אינן בכלל, אבל אי אתי למשאל לן ודאי אמרינן ליה דכולן בכללן. ונראה לי שבאלו וכיוצא בהן סתם נדרים, ופירושם כפי מה שבלבו [לומר], ושואלין אותו ואם אמר איני זכור דנין בהם להחמיר, מיהו אם לשון אותם בני אדם ידוע, כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכן בשבועות וקונמות.
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה וכו' פטור. שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' חייב. ופריך בגמרא [כ"ג ע"ב] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דברישא קתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין כגון נבלה פטור דלא מקרי אכילה, וסיפא קתני סמוך לה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות חייב. ומשני רישא בסתם, שאמר שבועה שלא אוכל סתמא, דודאי לא נשבע על דבר שאינו ראוי לאכילה. וסיפא במפרש, שאמר בפירוש שבועה שלא אוכל נבלות, לפיכך כי אכלינהו חייב. ופריך ומאי חייב אנבלות וכיוצא בהם, מושבע עליהם מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה. ופריק ר' יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין, כגון שנשבע שלא יאכל תמרים ונבלות וטרפות וכיוצא בהם. ומגו דחלא שבועה על המותרים חלא על הדברים האסורין. ופריך בגמ' [כ"ד ע"א] לר' יוחנן לאו משכחת לה, הן היכי משכחת לה. דקי"ל [כ"ה ע"א] אין קרבן שבועה בא אלא אם אתה מוצא בה לאו והן, דכתיב [ויקרא ה'] להרע או להטיב, דמשמע דבר וחלופו, והילכך בשלמא לאו משכחת לה בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, אלא הן היכי משכחת לה, דודאי אם נשבע שבועה שאוכל נבילות ודאי לא חייל עליה שבועה דנשבע (ו)לבטל את המצוה הוא, ובדבר הרשות כתיבי קראי, כדאמרינן לקמן [כ"ט ע"א] דנשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור, ובכולל נמי לא משכחת בהו דאם אמר שבועה שאוכל שחוטות ונבלות לא אמרינן בהו מגו דאיתכלל אסורא לגבי שחוטות וחייב לאכול אותן אתכלל נמי לגבי נבלות, דכי אמרינן אסור כולל הני מילי היכא דמשתבע אדברים המותרים בהדי דברים האסורים למיסרינהו אנפשיה דקא מוסיף ביה אסורא על אסורא דאית בהו, דאי לאו דכללינהו בהדי אחרניתא לא חילא שבועה עליהן דמושבע ועומד הוא, ולא יהיו אסורין אלא משום נבלה, והשתא דכללינהו בהדי אחרניתא אמרינן מגו דחילא שבועה אהנך מותרין חילא נמי אאסורין, וקאי עלייהו בתרי אסורי, אבל היכא דכי משתבע אדברים אסורין למישרינהו אנפשיה, לא מהני בהו אסור כולל ויהיו מותרין דלא כל כמיניה דלשתבע דלשרי אסורא. ואע"ג דחזי' בירושלמי [שבועות פ"ג ה"ד] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, דאמרינן מגו דחילא אסורא לגבי שאר מצה חיילא נמי אמצה בלילי הפסח, התם הוא דלא עביד מעשה בידים אלא עומד ואינו אוכל מצה ושב ואל תעשה הוא ולא מקרי עקירה, אבל הכא שבועה שאוכל שחוטות ונבלות דקום עביד הוא ועושה מעשה ועובר על המצוה, בהא לא אמרינן אסור כולל לעבור על המצוה בידים. משני משכחת לה כדרבא. ר"ח ז"ל והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל גרסי היכי משכחת לה כדרבא, דאמר רבא שבועה שאוכל עפר ואכל עפר פטור, והכי פירושה מתני' כדפרקי' רישא בסתם, ומשום הכי לא חלא עליה שבועה, דמסתמא (דיק') [דקא] משתבע אהיתירא משתבע ולא אאיסורא, וסיפא במפרש. וא"ת היכי משכחת לה בהן, כדרבא דאמר שבועה שאוכל (עפר) ואכל עפר פטור דאחשבא אכילה למיפטר משבועתו, הכא נמי אי אמר שבועה שאוכל ואכל נבלות וטרפות בדיעבד פטור דקיימא לשבועתיה, והיינו הן דמכלל לנשבע סתם הוי לאו והן, דתרויהו כולל הוו וכי אמר (שלא) [ש]אוכל סתם אע"ג דלא אמרינן קום אכול נבלות, כיון דכי אכיל מיפטר בהו מקרבן שבועה, כי לא אכיל אשתכח דאינהו נמי מחייבי ליה קרבן שבועה, הילכך היינו הן.
גמ'. אמר חייא בר אבין אמר שמואל וכו'. כתב רב אחא משבחא ז"ל [שאילתות ויקרא שאילתא פ"ד], דוקא שאמר שלא אוכל סתם, אבל אמר שבועה שלא אוכל מין זה, מתוך שהותר באכילת שאר מינים הותר נמי בשתייה.
<h2>דף כה.</h2>
מתני'. אחד דברים של עצמו וכו'. אמר שאתן לפלוני ושלא אתן, זהו דברים של אחרים, ודברים של עצמו אין צריך לפרש, לפי שכבר פירש [י"ט ע"ב] שאוכל ושלא אוכל. ואם נשבע שיתן ושגג ולא נתן חייב קרבן שבועה. שאישן ושלא אישן. זהו דברים שאין בהם ממש, וכן שאזרוק ולא אזרוק. שאין בהן ממש. תרי גווני משמע, משמע שאין בהם ממש כגון שינה, ומשמע שאין בהם הנאה כגון אזרוק צרור לים. שאזרוק אין בו הנאה, שאינו מועיל אבל יש בו ממש [ושלא אזרוק הוא] שאין מועיל ואין בו ממש כלל. ואם נשבע שלא אישן וישן בשוגג חייב חטאת מרבוי הכתוב, דכתיב או להטיב, דאו רבויא הוא אמ' לו אם רבה הכתוב לכך אף רבה לכך, לשעבר.
גמ'. הנדרים חלין על דבר מצוה. כגון שאומר קונם שאיני עושה לולב שאיני עושה סוכה. איכא דקשיא ליה, והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה כדבר הרשות, והכי אמרינן במסכת נדרים פרק ואלו נדרים [ט"ז ע"א] מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל [במדבר ל'] לא יחל דברו, אבל מיחל הוא על חפצי שמים, מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר ליי' לא יחל דברו, שבועה נמי כתיב או השבע שבועה לא יחל, אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה, אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו, אלא הא דאמר מצות סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ושאין נשבעין על המצות מנא לן וכו' זו היא גרסת מסכת נדרים, וערש"י ז"ל דה"ק, אם אמר מצות סוכה עלי בשבועה אסור לישב בסוכה, והיינו ליי' אפילו לחפצי שמים, וא"ה קשיא, דהא אשכחן שבועות דחלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ומאי חומרא דנדרים, ואיכא למימר התם מפני שאמרן בלשון נדר וארכבה אתרי ריכשי אנדר ואשבועה, והכא הכי קאמרינן חומר בנדרים שאמרן בלשון נדר מבשבועות שאמרן בלשון שבועה, אבל אמר שבועה בלשון נדר כנדר דמי, ומשום חומר נדרים הוא שחלה על דבר מצוה. ויש מפרש אותה השמועה שבמסכת נדרים בלשון אחר, דה"ק טעמא דאמרינן שהנדרים חלין על דבר מצוה ולא השבועות, מפני שלשון הנדרים הוא שאומר הנאת סוכה עלי, והוא מידי דמיתסר חפצא עילויה הילכך חייל אפילו אדבר מצוה, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, כדאמרינן [נדרים ט"ו ע"ב] הנאת תשמישך עלי אע"ג דמשעבדא ליה מציא מדרא ליה, אבל השבועות אינן חלין על דבר מצוה, מפני שלשון השבועות הוא שאומר שבועה שלא אשב בסוכה, וכיון דמשועבד לאותה מצוה לא מצי מדר לה, כדאמרינן [שם] הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו, ומשום האי טעמא ידעינן דהא דכתיב לא יחל דברו אבל מיחל חפצי שמים, לאו אנדר קאי אלא אשבועה, ובעי' תו התם ודאין נשבעין לעבור על המצות מנא לן וכו', ובעינן נמי תרי קראי למה לי, ומפרקי' חדא למיפטריה [מקרא שבועה וחד למפטריה] מן לאו דשבועה, ולהאי פירושא קושיין איפריקה דלא חיילא שבועה לבטל אפילו אמר הנאת סוכה עלי בשבועה, דהואיל והזכיר שם שבועה מידי דאסר נפשיה מן חפצא הוא, ומיהו בדבר הרשות שבועה היא אע"ג דאמר עלי, ולא כדברי האומר דלא שבועה היא (ופירוקין) [ובפירקין] לישנא בעלמא קאמר, ולא שהנשבע אמר בלשון הזה.
נדרים אינן חלין על דבר שאין בו ממש. כלומר נדר אינו חל על השינה, כגון קונם שאני ישן, דקונם לשון (הקודש) [הקדש] הוא ואמאי ליחול הקדש, אבל קונם עיני בשינה חייל אעין.
שאתן ולא אתן אוקימנא בעשיר, והיינו הטבת אחרים. יש מפרשי' דוקא בשפירש אתן מנה לפלוני אם ירצה לקבל ממני, הא לא פירש כן (הודא) [הויא] ליה (דשבועת) [כשבועת] יזרוק פלוני צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור, וכדברי רש"י ז"ל חייב משום שבועת שוא. ויש לומר, דאפילו בנשבע סתם אתן מנה לפלוני, אין במשמע אלא ברוצה לקבל, הא אינו רוצה פטור ומותר. וגדולה מזו שנינו [נדרים ס"ג ע"ב], קונם שאני נהנה לך (אי) [אם אין] אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים הרי זה יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם [ו]יאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי, זה הוא כבודי, התם הוא דקאמר (אי) [אם אין] אתה נוטל, דבעי למימר זהו כבודי, הא אומר אם [אין] אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל קאמר, ואם אינו רוצה הלה פטור. וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו, אם אין אני נותן לך מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה (לישן) [ליתן] והלה אינו רוצה לקבל לא קנה שדה. וגדולה מזו אמרו לענין גיטין [בפרק כל הגט (גיטין ל' ע"א)], בההוא דאמר אי לא מפייסנא להוי גיטא, ומסקנא הא פייסה ולא איפייס, אלא דהתם טעמא אחרינא הוא, משום דאונס חשבינן, ומיהו ההוא טעמא שיך הכא, דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל, אפילו תימא שיש במשמע שיתן ממש אנוס הוא ואנוס רחמנא הוא פטריה בין בנדרים בין בשבועות, כדאיתא בפ"ג בנדרים [כ"ז ע"א]. וההיא דאמרינן בגיטין [ע"ה ע"א] ע"מ שתתני לי מאתים זוז, נתנה בעל כרחו אינה מגורשת, שניא היא, דאפילו אומר מחולין לך אינו גט עד שתתן. ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהיו נתונים לי מאתים זוז ממך משמע.
מלקין אותו. דשבועת שוא הוא לכל דבר, שאם אמר הוי שבועת שוא ולאקי אבל אינו חייב קרבן, דאינו שבועת ביטוי כי אם שבועת שוא, והיכי אמר במתני' דחייב קרבן משום שבועת ביטוי, הא א"א שיבא לידי קרבן דהא אמר ר' יוחנן דישן לאלתר. התם שלשה ודבר שא"א הוא, שא"א לעמוד שלשה ימים בלא שינה, ולפיכך מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר, אבל מתנ' שנשבע שלא יישן יום אחד, דדבר שאפשר הוא ויכול לקיים אותו, ובזה אין אנו מלקין אותו, משום דדבר שאפשר הוא אם בטל שבועתו וישן חייב קרבן.
איתמר שבועה שזרק פלוני לים ושלא זרק, דזהו לשעבר. רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן. דיכול לומר שבועה שזרק דהיינו הן, ושלא זרק דהיינו לאו, ואע"ג דליתיה בלהבא. ושמואל אמר פטור, דהא ליתיה בלהבא. דלא יכול למימר שבועה שיזרוק פלוני צרור לים, דאינו בידו, ובהא לא חל שבועה, דשמא לא יזרוק.
<h2>דף כה:</h2>
אמר אביי ומודה רב באומר לחברו שבועה (שאיני) [שאני] יודע לך עדות וכו'. אפילו נשבע חוץ לב"ד שיודע לו. ואשתכח דלא ידע פטור, משום שבועת בטוי, דכיון דאי אישתבע בפני ב"ד דאינו יודע לו עדות לא מחייב משום שבועת בטוי, כי אישתבע חוץ לב"ד דיודע לו עדות פטור, מאחר דליתיה בלאו כי איתיה בב"ד, והיינו דאמר דהא ליתיה באיני יודע לך עדות, משום דאיני יודע לך עדות היינו שבועת העדות, דאשתכח דמשום שבועת העדות הוא דמיחייב ולא משום שבועת בטוי, וכיון דחיוביה לאו משום שבועת בטוי הוא, כי משתבע נמי שבועה שאני יודע לך עדות פטור, דהא ליתיה בשבועת בטוי בלאו, וקמ"ל דאע"ג דלא בעי רב להבא ולשעבר, לאו והן בעי, משום דכתיבי בהדיא להרע או להטיב, אבל לשעבר דלא כתיב בהדיא לא בעי, דאין להבא תלוי בלשעבר ולא לשעבר תלוי בלהבא.
ודייקינן בשלמא לשמואל דאמר מלתא דליתיה בלהבא לא מחייב בה לשעבר, להכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות, דהיינו שבועה שאיני יודע לך עדות, מכלל שבועת [ביטוי], וחייביה בפי' דלא הוה מחייב משום שבועת בטוי כלל, משום דהא ליתיה בלהבא שבועה שאדע לך עדות, כדפ', ולהכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות, דהיכא דנשבע בפני ב"ד שבועה שאיני יודע לך עדות לא יהיה חייב משום שבועת בטוי, דהא ליתיה בלהבא שאדע לך עדות, ואשמעינן דחייב משום שבועת העדות. אלא לרב דאמר דאפילו מילתא דליתיה בלהבא מחייב עליה לשעבר, למאי הלכתא אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת בטוי, בלאו הכי נמי תיפוק לי דהא מחייב עלה משום שבועת בטוי אפילו נשבע בב"ד. אמרוה רבנן קמי דאביי דילמא לאיחיוביה תרתי, חדא משום שבועת בטוי וחדא משום שבועת העדות, אמר להו לאיחיובי תרתי לא מציתו אמריתו [דתניא] והיה כי יאשם לאחד מאלה [ויקרא ה'], קרבן אחד אתה מחייב ומשום שבועת בטוי ואי אתה מחייבו שתים, אלא למאי הלכתא אפקה רחמנא, לכדתניא, בכלן. פי' בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת בטוי נאמר ונעלם, וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם, לחייב קרבן עולה ויורד על המזיד כשוגג. אמרו ליה רבנן לאביי ואימא במזיד ניחייב חדא משום שבועת העדות, אבל בשוגג כיון דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת בטוי נחייב נמי תרתי, חדא משום שבועת בטוי וחדא משום שבועת העדות. א"ל ולאו היינו דאמרי לכו א' אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, ואי במזיד מי איכא תרתי. כלומר האי דמיעט רחמנא מלאיחיובי תרתי במאי אי במזיד אמאי איצטריך למעוטי, תיפוק לי דשבועת בטוי גופה בשוגג הוא דמחייב קרבן במזיד לא מיחייב, אלא לאו בשוגג וקאמר רחמנא לא' אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים. רבא אמר הוי שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת בטוי ויצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג אין לך בו אלא חדוש[ו] בלבד. כלומר, אי אתה מחייב משום שבועת העדות אלא על המזיד, אבל בשוגג משום שבועת בטוי אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שבועת העדות. נמצא עכשיו בין לאביי בין לרבא, דהאי דכתב רחמנא שבועת העדות לעניין מזיד הוא דכתבה, אבל בשוגג בכלל שבועת בטוי ומשום שבועת בטוי הוא דמחייב ולא משום שבועת העדות, ובעיקר טעמא דמילתא דלא מיחייב בשוגג אף משום שבועת העדות הוא דפליגי, דאביי מפיק לה מלאחת ורבא יהיב לה טעמא משום דה"ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. מכלל דאביי סבר איתה לשבועה בעולם, מדאיצטריך קרא למעוטי לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו לשתים, מכלל דאיתנהו לתרויהו, אלא דמיעטינהו קראי, ונפקא מינה דהיכא דליתיה לשבועת העדות ולא מחייב, כגון חוץ לב"ד או פסולי עדות, מיחייב משום שבועת ביטוי. והא אמר אביי לעיל וכו' דליתיה לשבועת בטוי כלל בשבועת העדות, ואם אית' הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין וחוץ לב"ד. אלמא מדאמרן דפטור, סבירא ליה לאביי דכלל ליתא לשבועת בטוי בשבועת העדות אפילו בחוץ לב"ד או בפסולין, דכיון דבב"ד משום שבועת העדות איכא ולא משום שבועת בטוי, הם ה"נ חוץ לב"ד משום שבועת בטוי כרבא דאמר אין לך בו אלא מחדושו בלבד, ומשני הדר ביה אביי מההיא דס"ל דשבועת ביטוי איתה באיני יודע לך עדות חוץ לב"ד, והילכך לרב מחייב בשבועה שאני יודע לך בעדות דהא איתיה בשבועה שאיני יודע לך עדות כגון חוץ לב"ד ובפסולין.
<h2>דף כו.</h2>
האדם בשבועה [ויקרא ה'] פרט לאנוס. דמאחר דכתיב בלישנא דקרא ונפש, למה חזר וכתב אדם, לומר לך שיהא מדעתו של אדם פרט לאנוס בשבועה דלשעבר וכסבור שנשבע באמת. ובגמרא בעי א"כ שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה, בשלמא דלהבא כגון שבועה שלא אוכל ואח"כ שכח שבועתו דין הוא דלהוי חייב, דבשעה שנשבע אינו אנוס ומה שאכלה אח"כ שוגג הוא באכילה ולא אנוס, דכיון שנשבע והוה ליה חיוב איבעי ליה למרמי אנפשיה כשאוכל שלא ישכח שבועתו, אלא שבועת בטוי לשעבר היכי משכחת לה, אי דידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא, דודאי כיון שהחיוב שחייב משום השבועה שנשבע הוא, דבאותה שעה שנשבע הוא נשבע לשקר ואי לא ידע שאכל ונשבע שאכל אנוס הוא באותה שעה שהוציא הדבור מפיו, דלא היה עליו חיוב קודם לכן דאיבעי ליה למירמי אנפשיה כשנשבע. ומשני משכחת לה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו.
את לבך אנסך, ופטור (מקרבן) אתה מקרבן, דכיון שהחיוב חל באותה שעה שנשבע ובאותה שעה הוא נשבע לשקר, אותה שעה אנוס היה דהיה סבור בלבו דהכי אמר רב.
<h2>דף כו:</h2>
אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר בשפתים [ויקרא ה'], אבל אם אותו דבר שגמר בלבו שישבע עליו לא הוציאו בשפתיו, אלא דבר אחר שלא גמר בלבו הוא שהוציא בשפתיו, אינו חייב כלום לא על זה ולא על זה [זה] לפי שלא הוציאו בשפתים, וזה לפי שלא גמר בלבו. וה"ה אם לא הוציא כלל שלא נאסר במה שגמר בלבו.
גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין. פי' רבי' הגדול ר' יצחק ז"ל שאסור בפת חטין, ובודאי שהפירוש כך, אלא מיהו איכא דקשיא ליה הא דתנן בנדרים [כ"ז ע"ב] נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה אע"פ שאינן של תרומה, שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך. ובעי עליה בגמ' היכי אמר, ומוקי לה כגון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן והא איתסרו עליה, ומפרקינן דאמר בלבו היום, ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים, הכא גבי אונסא אי אפשר בדלא (עיקר) [עקר] ליה לנדריה, אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא, והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע, וכי אמר בלבו פת חטין דברים שבלב נינהו ואינן דברים, [דאיכא למימר בשלמא התם] כיון שפיו ולבו שוין שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יאמר היום הוו להו דברים שבלב ואינן דברים, אבל הכא כיון שהיה בדעתו לומר חטים בפיו ולא (י)אמר דאתניס ולא אסקיה לדבוריה, על כרחיך אינו אסור אלא במה שהיה בלבו, שהרי בעינן פיו ולבו שוין, ואע"פ שאין בפיו אלא פת סתם אינו אסור בפת שעורין, שהרי לא היה לבו להיות נודר מן השעורין וזה טעם נכון, שהרי אמרו מנין שיהא אסור בחטין שנאמר [ויקרא ה'] לכל אשר יבטא האדם, (אלמא) [אי] לאו דרבי רחמנא אפילו בחטין מותר כיון שלא השלים הנדר שהיה בלבו לידור.
בגמ' אמרי' מית(ר)בי מוצא שפתיך תשמור ועשית [דברים כ"ג], אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב דכתיב [שמות ל"ה] כל נדיב לב הביאו חח ונזם. ונגמר מינה, חולין מקדשים לא גמרינן. וצדקה צריך להוציא בשפתיו, דכתיב [דברים שם] אשר דברת בפיך, ובפיך זו צדקה [ר"ה ו' ע"א].
<h2>דף כז.</h2>
מתני'. נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור. פי' פטור מקרבן דלית ליה דין שבועת בטוי, אבל ודאי לוקה בדין שבועת שוא, דנשבע לבטל את המצוה שבועת שוא הוא.
גמ'. יכול נשבע לבטל את המצוה וכו'. ותהא זו קרויה הרעה, שהוא מריע לעשות שמבטל את המצוה. מה הטבה רשות. דאינה בביטול מצוה, דאי הוי בטול מצוה שיאמר שבועה שאוכל חמץ בפסח אמאי קרי לה הטבה, אלא ודאי אינו בבטול מצוה אלא בדבר מצוה. אוציא וכו'. מה הרעה רשות. בודאי (לאיתויי) [שאינה] קיום מצוה, כגון לא אוכל חמץ בפסח, דזה לא מקרי הרעה, אלא ודאי כיון דמקרי הרעה לא הוי דבר שנאמר לו עשה זה הדבר דהיינו קיום מצוה אלא רשות הוא דלא נאמר לו עשה זו ההרעה. אף ההטבה רשות. שלא נאמר לו עשה זו ההטבה, ואי הוי קיום מצוה ודאי אמרינן ליה קיים זו המצוה. יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור. כמו נשבע לאחרים כדמפר' לקמן. מה הטבה רשות בידו דודאי רשות בידו לעשות טוב. אף הרעה וכו' ונשבע להרע לעצמו רשות בידו הוא, דאדם רשאי לחבל את עצמו וחייב, ודוקא נשבע לחבל בעצמו, אבל נשבע אשב בתענית לא, דהיינו שלא אוכל, דא"כ דאפילו אשב בתענית תיסק אדעתין שיהא פטור האי קרא להרע במאי מוקמת לה. נשבע להרע לאחרים ולא הרע יכול יהא חייב, דהא חייב בהרעת עצמו, ת"ל להרע וכו' אוציא נשבע להרע וכו' דנשבע לבטל את המצוה הוא. מנין לרבות הטבת אחרים שהיא ברשות, כגון מתנה לעשיר שיהא חייב, דסד"א כיון דאין חייב בהרעת אחרים בהטבת אחרים נמי לא נחייב דהא ליתה בלאו. ת"ל או להטיב. דאו רבוי הוא.
<h2>דף כז:</h2>
גמ'. למה לי למימר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה ליתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל. הא קמ"ל, טעמא דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת, משום דאין שבועה חלה על שבועה, ושלא אוכל משמע שלא יאכל מזו הככר אפילו כזית, וכיון שאכל ממנה כזית חייב, דשבועה שלא אוכל ככר זו, מקצתה נמי במשמע השבועה. ומיהו כלה נמי בכלל השבועה היא ואַכל אכילה (ושבע) [נשבע] כדאמרן בשמעתין [כ"ח ע"א] מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא וכו', אלמא ה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה מככר זו, אבל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כלה בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה כיון שהזכיר כנויה של ככר דוקא כולה קאמר ואינו נאסר במקצתה. וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי משמע, וחייב הוא לאכול את כלה, ואם נשרף מקצתה חייב הוא לאכול את השאר, ואם אמר שאוכלה ונשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר, דעל אכילה דכלה נשבע ומקצתה אינה מוציאו מכלל איסור שבועה כלל, ושמעתא דאיכ' לקמן בגמ' [כ"ח ע"ב] בתשע ועשר סתם הוא וכדפריש רש"י ז"ל, אבל (בבכותבות) [בככרות] אלו איפכא הוי הדין. אבל שבועה שלא אוכלנה והדר אמר [שלא אוכל] מיחייב תרתי. דבתחלה נשבע שלא אוכלנה כלה אבל מקצתה יאכל ואית ריוח למיחל שבועה בתריתא. וכדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל אסר את עצמו בכדי אכילה דהיינו כזית אבל שלא אוכלנה כלה משמע.
מתני'. שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. בגמ' פריך הא תו למה לי בנקט שבועה שלישית, דמשבועה שנייה אשמעינן שאין שבועה חלה על שבועה, ומשני הא קמ"ל חיובא הוא דליתא אשבועות אחרונות הא שבועה מיהא איכא, דאי משכח רווחא חיילא כדרבא, שאם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה, שכיון שנשאל עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השנייה למפרע, שהראשונה היתה מעכבתו לחול והראשונה אינה הואיל ונשאל עליה. אינו חייב אלא א'. שאין שבועה חלה על שבועה.
שייר ממנה כזית נשאל עליה. פי' וכיון שנשאל עליה פרח איסורא מיניה ולא מחייב אאכילה דאכל. ופריך בגמרא היכי דאמי אי דאמר שלא אוכל מכזית, קמא הוא דעבדא לאיסורא. וכיון שכן נהי דמהניא ליה ההיא שאלה אשארא, אההוא זית מיהא דאכל קא מחייב בקרבן. ואי אמר שלא אוכלנה, דאשתכח דלא מיחייב עד דאכיל כלה. מאי איריא כזית אפילו שייר בה משהו פקע ליה חיובא מיניה, דהא על מה שאכל לא הוה מחייב עליה כלל, אלא עד דאכיל ליה לההוא משהו, וכיון דהאי משהו קא אתשיל עליה אשתכח דליכא חיובא כלל. ומשני, איבעית אימא שלא אוכל כל זית וזית מזו הככר אסר עליו, וחייב עליו על כל זית וזית מזו הככר (ש)אסר עליו [ומיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא מהניא ליה שאלה נמי אכזית קמא]. ואיבעית אימא שלא אוכל[נה] ואם שייר כזית חשוב ואי לא לא חשיב לאתשולי עליה, דהוי כאלו אכלה כלה ואין יכול לישאל, ואם משלים ההוא פורתא מחייב.
<h2>דף כח.</h2>
אמימר אמר אפילו אכלה כלה נשאל עליה וכו'. קא סבר אמימר שאין אנו משגיחין עד שיהא הדבר הנשאר מכלל השבועה עצמה, אלא אע"פ שאכל את כל הככר ונמצא שעבר על השבועה כלה, כיון שיש עליו חיוב קרבן ועדיין לא הביאו, או במזיד חייב מלקות ועדיין לא לקה, יש לו רשות עכשיו להשאל על עיקר השבועה כדי שתעקר מעקרא איפטר מהבאת קרבן א"נ מן המלקות אם הוא מזיד, ואפילו כפתוהו על העמוד יכול להשאל ולא יאמר כיון שכפתוהו נעשה כמי שלקה ואינו יכול להשאל אע"ג דאמר שמואל כפתוהו על העמוד וכו' דאלמא כיון שכפתוהו כמי שלקה דמי, ולאו מחוסר מלקות, לא דמי התם רץ, כלומר כי אמרינן דכפיתה כמי שלקה דמי היכא דרץ, שאין אנו חייבין לחזר עליו ולהביאו לב"ד ולהלקותו, דנקלה כתיב וכיון דנקלה הרי הוא כאחיך [מכות כ"ג ע"א], אבל הכא לא רץ כיון שחייבין אנו להלקותו כמה דלא לקה יכול הוא לישאל על עיקר השבועה כדי שיפטר מן המלקות.
<h2>דף כט.</h2>
מתני'. שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא. דשניה נשבע לבטל את המצוה הוא, דהא כבר נשבע שיאכלנה. ונראה דמשאמ' שבועה שאוכל ככר זו לא מיפטר משבועתו עד שיאכל את כלה, ולא אמרינן כיון שאכל כזית מן הככר קיים שבועתו, דאם איתא דנימא הכי, א"כ אמאי לא חיילא שבועה שנייה דלא אוכלנה, דהא משמע שלא יאכל את כלה, הא חציה יאכל, כמו שנשבע מתחלה שבועה שאוכל ככר זו דמשמע שיאכל מככר זו, אלא שמע מינה שבועה שאוכל ככר זו משמע שיאכל את כלה. וא"ת קשי' דלעיל [כ"ז ע"ב] אמרי' בשבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל כזית ממנה חייב, מה חלוק יש בין לא אוכל ככר זו לאוכל ככר זו, יש לומר דהדין כך הוא במה שמשמע מלשון לא אוכל ככר זו משמע בלשון אוכל ככר זו, דלשון לא אוכל ככר זו נשבע על כל זית וזית מאותו ככר שלא יאכלנו, וכן שבועה שאוכל ככר זו משמע נמי נשבע על כל זית וזית מאותו ככר שיאכלנו, ונמצא שאינו יוצא ידי שבועתו עד שיאכל את כל הככר. אכלה עבר על שבועת שוא. דשבועה שלא אוכלנה שבועת שוא הוא, ולא חייל עליה ההיא שבועה אלא משום שוא הוא דחייב. לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. שנשבע (שאכלה) [שאוכל] ולא אכלה. ובגמ' [כ"ט ע"ב] מפרש דאף על שבועת ביטוי חייב, וחייב נמי משום שבועת שוא דמכי משתבע עבדה לאיסוריה. ומפרש בירושלמי [ה"ט] כיצד הוא עושה, אומרין לו שיאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא בלחוד ולא יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי.
מתני'. נשבע לשנות הידוע. ואמר' בגמרא אמר עולא והוא שנכר לג' בני אדם שאינן של זהב הוי שוא, אבל לא נכר הוי שבועת שקר. אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ופריך בגמרא אם לא ראיתי מאי קאמר. כלומר, אמאי קרי' לה שבועת שוא, ודאי אם נשבע שבועה שלא ראיתי אמת נשבע, ומתרץ רבא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי, כלומר דודאי ראיתי. וצריך לומר שבועה דאי לא אמר בשבועה, לא הוי שבועת שוא אלא נדר. הא דתנן שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח באויר, בדין הוא דהוה ליה למיתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, (וכדתניא) [וכדתנן] לה במס' (סנהדרין) נדרים [כ"ד ע"ב], נדרי הבאי אם לא ראיתי נחש בקורת בית הבד אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, פירשו בירושלמי [נדרים פ"ג ה"ה], בראיה א', והכא נמי הוה ליה למיתני עולי מצרים, והתם נמי הוה ליה למתני גמל הפורח באויר. ובשם רת"ם ז"ל (יאמר) [אמרו] דהכא נמי לא הוה ליה למיתני כעולי מצרים, דהאי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים, ומשום הכי לא לקי משום שבועת שוא אלא במילתא דלא חזא כלל, כגון גמל הפורח באויר, שלא ראה שום בהמה וחיה פורחת באויר, וזה בנדרים מותר דהבאי הוא וגוזמא בעלמא, ואוקימנא למתני' כגון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי, ולקי משום שבועת שוא. ואיכא דקשיא ליה, יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יעבור על שבועתו אלא אם אכל נמי משום שבועת בטוי הוא דמיחייב, וראיית גמל הפורח תנאי בעלמא הוא. ואיכא למימר אומדן דעתא הוא דאמדינן ליה לדעתיה שלא רצה לאסור כל פירות שבעולם עליו, שאלו רצה כן לא תלה נדרו בדבר שאינו, והיה אוסרן על עצמו בלא תנאי של הבאי, ועל שבועת שוא הוא דעבר שרצה לומר שראה, הילכך לקי משום שבועת שוא. מיהו איכא למידק דקא אמרינן בפ' ארבעה נדרים [כ"ד ע"ב] תנא שבועות הבאי אסורות, וזו היא גרסת רש"י ז"ל התם, ומוקי לה רבא התם כגון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו', אלמא מיתסרי הפירות עליו ולא לקי משום שבועת שוא. ואיכא נוסחי דכת' בהו התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, והכי תני לה בתוספתא [פ"ב ה"א]. ושמעתי דנוסחא משובשת היא, דתניא בסיפרי [מטות פסקא קנ"ג] כי ידור נדר ליי' [במדבר ל'], את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר, ואם לאו אין זה נדר, אי כשם בנדרים את שהסמיך נדרו לדבר שאיפש' לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר, כך אף בשבועות, ת"ל לאסור איסר מ"מ, מה הפרש בין נדר לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, אעפ"י שאין ראיה לדבר [זכר לדבר], חי יי' וחי נפשך אם אעזבך [מלכים ב' פרק ד']. שמעת מינה ששבוע[ו]ת הבאי אסורות, כלומר שנאסר הדבר שנשבע עליו, והכא אמרינן דלקי משום שבועת שוא והפירות מותרין. ומצינו בירושלמי [פ"ג ה"ב] בפרק ד' נדרים שהקשו ואמרו תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין, וקתני שבועות הבאי אסורין, ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין. במעמידין, כלומר שהנשבע מעמיד ותוקע עצמו על הדבר ואומר שבאמת ראה גמל פורח באויר, ואחרים אומרים לו לא ראית מעולם, והוא אומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו בשבועה אם לא ראה, כיון שלא נכר לו אין זה שבועת שוא אלא שבועת ביטוי ונכסיו אסורין, אבל אם לא היו מעמידין אלא יודעים הם שלא ראה הרי זה שבועת שוא שהוא לא רצה לאסור [כל פירות] שבעולם עליו, מאחר שתלה הדבר בזה וכיון לעבור על שוא, ולפיכך לוקה משום שוא, והפירות מותרין.
ודילמ' צפרא רבא חזא ואסיק שמיה גמל. ושפיר משתבע דראה, ולאו שוא הוא ולא לילקי.
בגמרא אמרינן, אדעתא דידיה קא מישתבע, וכי תימא לא אזלינן בתר דעתיה, והא תניא [נדרים כ"ה ע"א] כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד, מאי טעמא לאו משום דאמרינן אסקונדרי יהיב ליה ואסיק (ליה) [להו] זוזי, דכי קא משתבע אדעתיה דידיה קא משתבע, לא התם משום קניא דרבא. ת"ש וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל [אמר להן] דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר אלוה, ע"ז נמי איקרי אלוה, דכתיב [שמות כ'] אלהי כסף ואלהי זהב. ולימא להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות. ולטעמיך לימא להו על דעתי, ועל דעת המקום למה לי, דלא תהוי הפרה לשבועתיהו. פרש"י ז"ל כי היכי דתהוי שבועה על דעת אחרים, ולא יוכלו להתירה, דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה, [ואין זה הלשון ברור ויש אומרים על דעת רבים הוא ולפיכך אין לו הפרה]. ומדקדקים מכאן דנדר שהודר על דעת שנים, על דעת רבים נינהו ואין לו הפרה. ואינו נכון, משום דלעולם רבים שלשה, כדאמרי' בעלמא [תו"כ מצורע פרשת זבים פרשתא ה'] ימים שנים רבים שלשה, ומהתם גמרי' לנדר שהודר ברבים בפרק השולח [גיטין מ"ו ע"א], ואמרי' בפרק ב' נזירים [נזיר נ"ז ע"א] תרי והאי גברא דקאי ביניהו, הא תלתא הוה ליה רשות הרבים, אלמא לאו רשות הרבים הוא אלא (בג"ש) [בג']. ועל דעת המקום שנה, ומשה לא הוה צריך אלא מפני שנעשה שליח ב"ד לאביהם שבשמים לומר כדעתי שאתם שומעים כך צוני המקום ועל דעת כן אני משביע אתכם. ויש מי שאומר על דעת המקום ברוך הוא ופמליא שלו. וזה טעות, ויש כאן שאלה שהרי נהגו הצבור להתיר חכמות חרמות ונדרים שהחרימו ונדרו על דעת המקום, ומנהג פשוט הוא. ויש מי שאומר לא נאמרו דברים הללו אלא במצוה שהקב"ה מצוה אותה לעשותה ונשבעו על דעתו אין לו הפרה, שמצוותיו קיימות לעולמים ולא איש אל ויכזב, אבל מה שנדרו מדברי רשות וצרפו דעתם לדעת המקום ב"ה כשהם נסכמים להתיר בפתח או בחרטה, אף הב"ה נסכם עמהם. ולי נראה על דעת המקום וכנסת יש' עמו, כדאמרינן [בראשית רבא נ"א] הוא ובית דינו, והוי דעת רבים, אבל במה שהצבור משביעין על דעת המקום יש התר מפני שאין דעת הקהל מצטרפין לאיסור [שהן] עצמן הנשבעין ומתירין עצמן על פי חכם.
<h2>דף כט:</h2>
גמ'. משום שבועת ביטוי מיחייב, אשבועת שוא לא מחייב. בתמיה, וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא, והרי כשיצאה שבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו, ומאותה שעה הוא עובר, ואפילו קיים שבועתו. תני אף על שבועת בטוי שלא קיים, ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה.
מתני'. שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים. משום דבעי למיתני בשבועת העדות [ל' ע"ב] באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים, תני בהך נוהגת בכל אלו. ברחוקים. כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב. בכשר לעדות או בפסול לעדות. שבועת שוא ברחוקים ובקרובים. אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב בין רחוק. מפי עצמו. שהוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא, וה"ה למושבע מפי אחרים כדקתני בסופא אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב, כלומר אחד שבועת שוא אחד שבועת ביטוי. לא אכלתי היום. שהוא שבועת ביטוי וחייבין עליה קרבן. לא הנחתי תפלין. שהיא שבועת שוא אבל אינו שבועת ביטוי דהא ליתא בלהבא שאינו יכול לומר לא אניח.
גמ'. כמי שמוציא שבועה מפיו דמי. דאפילו בשבועת ביטוי דמושבע מפי אחרים פטור, היכא דענה אמן חייב, דכמושבע מפי עצמו דמי, אבל היכא דמיחייב מושבע מפי אחרים, כגון שבועת הפקדון ושבועת העדות, אע"ג דלא ענה אמן חייב. ואית דאמרי דשבועת הדיינים נמי דמודה מקצת דינו כשבועת הפקדון ומתחייב מושבע מפי ב"ד, ואע"ג דלא ענה אמן, ובכל חרם ב"ד נמי לא בעי' אמן.
ואמרינן בגמרא ושמואל מאי קמ"ל, דוקיא דמתניתין קמ"ל. ושמעי' דוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי, אבל מפי אחרים פטור, ודקתני סיפא במתני' אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב, דוקא בדענו אמן תנן, כדקתני ואמרו אמן, דלא תימא אורחא דמילתא קתני.
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב [ויקרא ה'] והוא עד, בראויים להעיד דבר הכתוב, ואשה פסולה להעיד, כדיליף בפרקא מועמדו שני האנשים. קרובים. מן התורה הם פסולין. ופסולין. אינן ראויין להעיד, שנאמר [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע להיות עד. אלא בראויין להעיד. לקמן מפרש למעוטי מאי. בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. כלומר כי אמרינן בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד חייב מפי עצמו, דכיון דמפי עצמו לא בעי כפירה בב"ד. מפי עצמו, כגון שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות. מפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם ומפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בב"ד, שנאמר [ויקרא ה'] אם לא יגיד, במקום שאלו מגיד היה מועיל, וקרא במושבע מפי אחרים כתיב, אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג"ש כדמפרש בגמ'. ור' מאיר רוצה לומר דמפי אחרים אם הכפירה בב"ד לא איכפת לן אם השבועה חוץ לב"ד היא, ובפירקי' דלעיל [כ"ט ע"ב] אוקימנן דלא ענה אמן, דאי ענה אמן אף כפירה לא בעי בב"ד לר' מאיר. וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים וכו'. ורבנן בתרתי פליגי עם ר' מאיר, פליגי דמפי עצמו אינו חייב אלא עד שיהא הכפירה בב"ד, אבל השבועה אפילו חוץ לב"ד, ופליגי במושבע מפי אחרים, דקאמר ר' מאיר דאם הכפירה בב"ד אע"פ שהשבועה בחוץ חייב, ורבנן סברי שאפילו השבועה עצמה בעי' שיהא בב"ד. וכי אמרי רבנן עד שיכפרו בב"ד אמפי עצמו קאי, ואידך משנה דשבועת העדות כיצד [ל"א ע"ב] דבעי ענה אמן במושבע מפי אחרים, רבנן היא, ודוקא דכפירה הוה בב"ד ושבועה חוץ לב"ד, וכיון דענה אמן הוי כמו נשבע מפי עצמו וחייב אפילו חוץ לב"ד. וחייבין. קרבן עולה ויורד. על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם. ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידין הם ויודעים שיודעים לו עדות, אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שוגגת שבועת ביטוי לשעבר, דאוקימנא [כ"ו ע"ב] באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל אני איני יודע אם חייבין עליה קרבן. ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגין הם לגמרי, כסבורים שאין הם יודעים לו עדות, ואח"כ נזכרים שהרי אנוסין הם ולא קרינא ביה נשבעין לשקר.
מתני'. וחייבין על זדון שבועה וכו' ואין חייבין על שגגתה. לאו בשנשבעו שאין אנו יודעין (לה) [לך] עדות וכסבורין שלא ידעו ואח"כ נזכרו, דאי הכי פשיטא דפטורין ומאי שגגתה דקתני, הרי אין כאן לא(ו) שגגת שבועה ולא כלום, שהרי באמת נשבעו שאינן יודעין עכשיו, והיכי אמרינן בגמרא לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי הכא קושטא אשתבעו, אלא כשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זו מעולם, ונזכרו אח"כ שידעו. ובירושלמי [ה"ג] אמרו סבור הייתי שאף שבועה זו מותרת, ואע"ג שבכל [התורה] אומר מותר שוגג מיקרי, הכא שאני כיון דבדבור הוא עובר ובשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר אנוס הוא כדרב כהנא ורב אסי.
גמ'. מנא הני מילי. דנשים פסולות לעדות. בעדים הכתוב מדבר. ללמדך שאין עדות בנשים. אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין, כשהוא אומר [דברים י"ט] אשר להם הריב, הרי בעלי דינין אמור, הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר. ואם נפשך לומר. פי' אם תרצה להשיב תשובה על דרך זו, מדלא כתי' ואשר להם הריב כוליה בבעלי דינין כתיב. נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים. שמעי' מהא דאשה אינה כשרה לדון, דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון, כדתנן [נדה מ"ט ע"ב] כל הכשר לדון כשר להעיד, וכלל גדול הוא ולמדין ממנו. (ותנן) וכן אמרו בירושלמי [ה"א] שאין האשה מעידה ואין האשה דנה, ומאי דכתי' [שופטים ד'] והיא שופטה את ישראל, מנהגת, שעל פיה ועצתה היו נוהגים זה עם זה כדין מלכה, אע"ג דאמרינן (לקמן) בספרי [דברים פיסקא קנ"ז] שום תשים עליך מלך ולא מלכה, נוהגין היו בה כדין מלכה, אי נמי מקבלים היו דבתה ברצונם.
בגמרא מייתי תוספת' אחריתי ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינים, וכי אנשים באים לדין נשים אין באות לדין, ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מאי אם נפשך. מה היה לי להשיב על הדרך הראשון. וכ"ת [תהלים מ"ה] כל כבודה בת מלך פנימה וכו'. כתב הרב ן' מיגש ז"ל איכא למשמע מהכא נשים יקרות שאין דרכן להזדלזל ולבא לפני ב"ד שלא להוציאן בב"ד, אלא לשגר להם הדין ע"י שלוחי(ם) ב"ד כדי שלא תתגנה בביאתם לב"ד, ומעשים בכל יום היו לפני הרב ז"ל וכן היה עושה וכך אנו עושים אחריו. ואין זו ראיה לדין זה, מפני שיש לומר דלא קימא אמסקנא, ועוד דדילמא ה"ק אין דרך הנשים לבא לב"ד משום דלא כבודן הוא, כדכתיב [שם] כל כבודה בת מלך פנימה, אלא שכבר הורה הרב וקבלה מרבו לפי מה שהעיד הרב ז"ל. וחזינן פלוגתא ביני רבותא, איכא מאן דאמר איבעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויי שליח בעדים ולמטען בשבילו בב"ד, ואית ליה ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין [פ"ב ה"א] גבי כהן גדול דן ודנין אותו, ואקשי' התם וימנה אנטלר, הגע עצמך בשחייב שבועה ואנטלר נשבע אלמא מצי לשווי שליח. ור' נתן בעל הערוך ז"ל כן כת' [ערך אנטלר], מיהא שמעי' דיכול נתבע למנויי אנטלר וכו', וכן כתב ר"ח ז"ל. ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן טענות של שקר, והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו, דכתי' [ויקרא כ"א] וקדשתו. וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו [סימן רמ"ט] שאין נתבע רשאי למנות שליח, וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל, וכן הנשים יקרות בדין זה ולא (נתר) [ויתר] ל(כ)הן רבי' ז"ל אלא לשגר להם שלוחי ב"ד כגון סופרי הדיינים ולטעון בפיהם אבל למסור טענות לאחרים לא. וכן נראה בת"ח שתורתו אומנתו, וזילא ביה מילתא למיזל קמיה דיינא לדין לערער בהדי עם הארץ, שרשאין ב"ד לשגר לו דברים ע"י שלוחי ב"ד, אבל כהן גדול אפילו זה גנאי לו ולפיכך ימנה אנטלר.
מצוה בנידונים שיעמדו בעמידה. דהא קרא בבעלי דינין איירי, דכתיב [דברים י"ט] אשר להם הריב. שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו (יושב) יותר ממנו ויסתמו דבריו. הוי דן את חבירך לכף זכות. לא בדין בעלי דינין הכתוב מדבר, אלא ברואה את חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, הכריעהו לזכות ואל תחשדהו לעבירה. השתדל לדונו יפה. לקמן מפרש. ליחנופי ליה. שמא להחניפו בתמיה. למישרי תיגריה. שאם בא דין לפני אפסוק זה תחלה, כיון שהוא ת"ח.
<h2>דף ל:</h2>
אי נמי לשודא דדייני. יש דין שאינו תלוי בראיית העדים ולא בשבועה, אלא במה שבלב הדיין לזכות ולחייב, כגון הנך דכתובות [פ"ה ע"ב] ההוא דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה, ואמרינן שודא דדיינא למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה. א"נ לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר שטרו המוכר תחלה, אמרינן התם שודא דדייני, זה ראוי לזכותו וחכם וצדיק הוא. שודא לשון השלכה, כמו ירה בים [שמות ט"ו], שדי בימא.
אמר עולא מחלקת. דר' יהודה ות"ק. בבעלי דינין. דקאמר ר' יהודה שאם רצו ב"ד להושיבן שמושיבין אותן בבעלי דינין קאי. אבל בעדים דברי הכל בעמידה. יש מי שאומר, שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, וגמרינן לה מדאמרינן במשנת זבחים פ"ב [ט"ז ע"א] מה ליושב שכן פסול לעדות (ביושב) [מיושב] ת"ח ומשמע דדיעבד נמי, מדקאמר פסול, ולא נראה כן, דאת"ל דיעבד כשר (ומצי) [ומצוה] לכתחילה בעמידה (ו)משום הכי ת"ח לכתחילה בישיבה משום דכבוד תורה עדיף, אלא אי אמרת דיעבד נמי אין עדותן עדות ת"ח האיך מושיבין אותו, ואי משום עשה דכבוד תורה לא יעיד כלל, אלא ש"מ דיעבד כשר, והתם בזבחים פסול לכתחלה קאמר, וכן בעלי דינין נמי בשעת גמר דין דינם דין, כן דיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין מה שעשו עשוי בדיעבד, והכי איתא בירושלמי בפרק ד' מיתות [סנהדרין פ"ז ה"ח], רשב"ל אמר מכאן לדיינים שקבלו עדותן עומדין שדינן דין. פי' מדתנן והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים ולא מאחין וכו'.
לא לקדום וליתיב. לפני הדיין קודם שיבוא בעל דינו, ואפילו יושב ושותק. דמיחזי כמאן דמסדר ליה טענתיה, וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר משום לא תשא ולא תשיא כדלקמן [ל"א ע"א]. קבוע עידניה. שהדיין רבו, ויש עליו לפניו קביעת עת ללמוד. שאין דרכו ליטול. אם היה שלו. הרי זה לא יטול. אינו מוזהר בבל תוכל להתעלם, שנאמר [דברים כ"ב] והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם [ב"מ ל' ע"א]. אבל אסורה. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי. אין חכמה חשובה לפני יי'. האי עשה. ועמדו. והאי עשה. את יי' אלקיך תירא [דברים י'] לרבות ת"ח [ב"ק מ"א ע"ב]. לא יעשה סניגרון לדבריו. אם דן דין ולבו נוקפו שמא הוא טועה, לא יחזיק דבריו להעמידם ולהביאם ראיה מפני שהוא בוש לחזור. שלא יושיב תלמיד בור לפניו. לישא וליתן עמו בדין. שהוא מרומה. שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת.
<h2>דף לא.</h2>
קולר. שלשלת העון. ורואה זכות לעני. ורבו מחליף. תא התם וקום התם. הכנס שם שיהא סבור בעל הדין שאתה בא להעיד ויודה על האמת. ואגלגל עליו שבועה. ממקום אחר, כגון שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא ע"י גלגול. שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים. ואע"פ שהאמת הוא חייב להם. מדבר שקר תרחק. שבאים בתורת עדות והם בעלי דינין. לבוש כמותו. שלא תגרום לנו לישא פניו או יסתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותיך, ואומר איך יאמינו בי ב"ד על אדם חשוב כזה. פומזקך. פי' אנפלאות חשובין, קלצוב"ש בלע"ז. לא תשא אזהרה למקבל. קרי ביה לא תשיא. אזהרה לבעל דין. שמע שוא. שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר. ואשר לא טוב עשה. פסוק הוא ביחזקאל [י"ח י"ח]. זה הבא בהרשאה. מתעבר על ריב לא לו, שמא הראשון נוח לו ונוח לו לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים. שיש עליה עסיקין. עוררין, כמו (התעסקו) [התעשקו] עמו [בראשית כ"ו] שמעוררין על המחזיק בזה, וזה בא בזרוע ובוטח על חזקו שהוא איש זרוע. לאפוקי מאי. כיון דתנא אינה בנשים ובעבדים הראויין להעיד מאי אתא תו למעוטי. לאפוקי מלך. שאינו ראוי להעיד, כדתנן [סנהדרין י"ח ע"א] לא מעיד ולא מעידין אותו, הלכך אינו חייב משום שבועת העדות, דאע"ג דאינו בכלל פסולים וקרובים, דאינו פסול אלא משום כבוד, אפ"ה פסול לעדות. אבל משחק בקוביא מן התורה חזי. שלא פסלה תורה אלא מי שנוטל בחזקה, כמו ויגזול את החנית [שמואל ב' כ"ג], ורבנן גזרו ביה ועשאוהו גזלן מדבריהם, ואמרו אסמכתא הוא ולא קניא. וכיון דמדאורייתא חזי, חילא עליה שבועה. ור' אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מהניא לא קרינן ביה והוא עד. וכ"ש מלך. דפסול מן התורה לעדות, דכתיב [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, והבא להעיד צריך לעמוד בפני הדיינים כדאמרן לעיל [ל' ע"א], ודרך בזיון הוא לו. וא"ת הא אמרינן [סנהדרין י"ט ע"א] דמלך משום הכי לא מעיד ולא מעידין אותו, משום מעשה שהיה, אלמא מדרבנן היא, יש לומר דמעשה שהיה אמעידין אותו קאי, אבל לא מעיד דאורייתא הוא.
<h2>דף לא:</h2>
שאמרו לו. בלא שבועה. אין אנו יודעין לך עדות ואמר משביע אני עליהם, שהוא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין. איכא דקשי' ליה וה(ו)א מושבע מפי אחרים בשבועת העדות חייב, מה שאין כן בשאר שבועות (וחייב) [והיינו] בדלא ענה אמן, שאם ענה אמן שבועה מפי עצמו דמי וחייב אף בשבועת ביטוי, והיכא דענה אמן (בין) לר' מאיר בין בב"ד בין שלא בב"ד חייב מפני שהוא נשבע מפי עצמו כדאיתא בפרקין דלעיל [כ"ט ע"ב], והואיל וכך למה לי למיתני ואמרו אמן. וכבר פירשה רש"י ז"ל שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו, והם אמרו אין אנו יודעין לך (חייבין) אע"פ שלא ענו אמן חייבין, אבל אם אמרו אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורין שלא קבלו עליהם שבועה כלל, אבל אמרו אח"כ אין אנו יודעים כמי שקבלו עליהם שבועה דמי. וכן כת' אף בשלהי פרקין [ל"ו ע"א רש"י ד"ה ואמרה]. וקשה לי אם בשענו אח"כ וקבלו עליהם השבועה אף בביטוי כן דמושבע מפי עצמו מיקרי אם אמר אחר השבועה אמן או הן וכיוצא בו כמוציא שבועה מפיו הוא בודאי, וכמו שבאר הרב ר' משה בספרו [פ"ב מהלכ' שבועות ה"א]. ויש לומר, (אם) אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולא כאומר איני מקבל וחייב, אבל שותק כאומר איני מקבל דמי. ונראה לרבינו דמושבע מפי אחרים אפילו שתקו חייבין ומתניתי' מיירי במושבע מפי עצמו וחוץ לב"ד ולפי' צריכין לענות אמן, ומשום דבעי' למיתנא אבבא דסופא נקט מפי עצמו, ולא טרח למיתני כולהו, דממילא ידעינן דמושבע מפי אחר בכהאי גוונא נמי הוא, אלא שלא ענו כלום. והא דתנן השביע (עליו) [עליהם] ארבעה וחמשה פעמים חוץ לב"ד בין שלא ענו אמן אלא שכפרו ואמרו אין אנו יודעין לך עדות, (אי) [בין] אמרו אמן פטורין, הואיל וכשבאו לב"ד הודו ואפילו במושבעין מפי עצמן בין לר' מאיר בין לרבנן, דעד כאן לא מיחייב ר' מאיר אלא בשלא באו לב"ד, אבל באו והודו פטורין, ולא אמרינן להכי דון מפקדון, דהא כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפרו במקום שאין העדות מועיל והעידו במקום הצריך, מה שאין כן בפקדון דכפירתו בכל מקום שוה והיא כפירת ממון אע"פ שיכול לחזור ולהודות, אבל באו עידים לב"ד וכפרו, אפילו לרבנן חייבין הן, [ו]מ(י)הו לא באו לב"ד כלל איפשר שחייבין משום שבועת ביטוי הואיל שענו אמן כדאביי דאמר איתא לשבועה בעולם [כ"ה ע"ב], מיהו ודאי פטורין משבועת דרחמנא פטרינהו והוצרכתי לפרוש זה מפני שיש בפירוש הרב הלוי ז"ל ובדברי הר"מ תלמידו ז"ל [פ"ט מהלכ' שבועות ה"ב] דברי תימא.
ובאו לב"ד והודו פטורין. ואפילו כפרו חוץ לב"ד, על כל שבועה ושבועה דכפירה חוץ לב"ד לאו שמה כפירה. כפרו. בב"ד. חייבין על כל אחת ואחת. דכפירה אכולהו שבועות דחוץ לב"ד קיימא, וילפינן [ל"ב ע"א] מקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה [ויקרא ה'], על כל אחת ואחת. דכיון דיכול לחזור ולהודות בין כל חדא וחדא, כמאן דאודי דמי. ואע"ג דקי"ל בשבועת ביטוי דאין שבועה חלה על שבועה, אפ"ה הכא חייבין, כיון דיכול לחזור ולהודות בנתים, דכפירה חוץ לב"ד אינה כפירה ולא מיקרי אגדה הילכך בכל שעה ושעה כופר לו ממון, ולא אמרינן בכפירה חוץ לב"ד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
השביע עליהם חמשה וכו' אלא אחת מה טעם. אינן חייבין על כל אחת ואחת אפילו כפרו לבסוף ושתקו מעיקרא, ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו. הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות. דכיון דכפרו בראשונה שוב אין יכולין לומר ידענו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הילכך כי אמרי אחר כפירה ראשונה אין אנו יודעין (שוב אין) פטורין דלא כפרי ממון, דאפילו יעידו לא מהניא מידי עדותן, ואע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועה היתה לבטלה חוץ מן הראשונה, שאם שתקו בראשונה כפירה היא ושוב אינן (יכולין להגיד) ראויין להעיד ואין שבועה חלה על שבועה, וע"כ כי כת' לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כת', דשבועה חוץ לב"ד שהיה משביעם שיבואו לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק, שהרי אפילו כפרו בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביעם. וא"ת אפילו בב"ד הא(חר) יכולין לחזור ולהודות תוך כדי דיבור וחזרה שבועה וחיילה, תריץ דהא אפילו משבועה מצי מהדר והילכך שבועה ראשונה אינה כלום, ואכתי לא חילי שתי שבועות זו אחר זו.
מתני'. כפרו שניהם כאחד. כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו. שניהם חייבין. ששניהם מבטלין לו העדות ומפסידין לו ממון. הראשון חייב אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להעיד. ואפילו אמר יודע אני העדות ויעיד לנו לא הוה מיחייבי' ממון כי אם שבועה, הילכך כי כפר ליה פטור דלא מפסיד ליה כלום, והכי אמרינן בגמרא דאינו חייב קרבן שבועה על כפירתו בעדות אלא אם כן שייך בזו הכפירה הפסד ממון, שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון.
היו שתי כתות עדים. ובגמרא [ל"ב ע"ב] פריך בשלמא שנייה מתחייב דהא כפרה לה ראשונה. ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתם. אלא ראשונה אמאי חייבת הא קיימא שנייה. ומה הפסידוהו הראשונים. ומשני רבינא אמר הב"ע כגון שהיתה כת שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן. שהיו נשואין שתי אחיות ואין כשרין לעדות אחת, נמצא שלא היה עדות לזה כשכפרה הראשונה אלא הם לבדם, וכ"ת למה ליה למיתנייה, איצטריך כגון שהיו שתי האחיות הללו גוססות. מהו דתימא כיון דקיי"ל רוב גוססין למיתה. הוו להו כאלו מתו ותפטר כת ראשונה, דהא קיימא שנייה. קמ"ל. השתא מיהא לא שכיבן, ולמדנו שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ואע"פ שרובן למיתה. וא"ת כי מתו נשותיהן אמאי כשירין להעיד, הא אמרינן בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר ואם לאו פסול, איכא לתרוצי הכא בשעה שראו העדות עדיין לא היו נושאין אותן נשים ולאחר מיכן נשאו אותן, דה"ל תחלתו וסופו בכשרות עכשיו שמתו, והא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות נפקא לן במסכת ערכין בפרק השג יד [י"ז ע"ב] והוא עד או ראה או ידע אם לא (ה)[י]גיד ונשא עונו, דבעינן ראייה והגדה בכשרות.
<h2>דף לב.</h2>
לא אמרתי וכו'. דכיון דאהגדה קפיד קרא, ע"כ במקום הראוי להגדה קאי.
<h2>דף לב:</h2>
גמ'. השתא בזה אחר זה דתרוויהו כפרי. דמצי למימר מה הואיל לך אם העידותיך, הרי כפר השני, אפילו הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני. כפר האחד והודה [אחד] מיבעיא. דהכופר (בה) חייב. והא קמ"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. וכאלו לא כפר דמי ולכך פטור, וריש' דמתני' כפר השני בתוך כדי דבור של ראשון אשמעי' דהוי חשיב כאחת כפירה וכפירה לחיובי לשניהם, ובסופא אשמועי' כפר וחזר והודה בתוך כדי דבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות. ותוך כדי דבור מיקרי כדי שאלת תלמיד לרבו שלום עליך ר'. וכשגמר האחר כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאלת שלום, דהיינו שלום עליך רבי.
<h2>דף לג.</h2>
מתני'. נזק שלם וחצי נזק. האי חצי נזק מוקי לה בחצי נזק צרורות, דממונא הוא ולא קנסא. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וה'. איכא קרן דהוי ממון, ובאונס איכא בשת דהוי ממון. ושהכני בני. הכאה לחודה בלא חבורה דאינו חייב מיתה, דאי איכא חבורה הוי חייב מיתה, כדאמרינן בסנהדרין [פ"ה ע"ב] ולא הוה מת ומשלם, ולהכי נקט הכאה בלא חבורה דאינו חייב מיתה. ובשחבל בי חברי. דחייב ממון ולא מיתה. ובשהדליק גדישו בי"ה. דלא הוי כי אם חיוב כרת, וכרת ומשלם הוי, ולפי' כל אלו חייבין דאיכא כפירת ממון, אבל בשבת דאיכא מיתה ולא ממון פטורין, דלא כפרי ליה ממונא, וקי"ל דאין חייבין אלא על כפירת ממון.
<h2>דף לג:</h2>
שאני כהן וכו'. פטורין. שאין הכתוב מדבר אלא בכפירת ממון. דייקינן בגמרא טעמא דאיש פלוני כהן הא אמר מנה לפלוני ביד פלוני חייבין ואמאי והתנן [ל"ה ע"א] עד שישמעו מפי התובע ואמר [שמואל] בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבי אדרכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. איכא למידק וללישנא קמא דנהרדעי דאמרי' לא כתבינן כלל, נימא תהוי תיובתא דההוא לישנא. ויש לומר משכחת לה בפקדון, דכי אמרינן בלישנא קמא לא כתבי אדרכתא כלל ה"מ במטלטלי דגנבה או דגזילה או דהלואה, אבל במטלטלי דפקדון דאיתנהו בעין ודאי כתבינן, דהא תלמוד טעמיהו משום דר' יוחנן [ב"ק ע' ע"א] דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, והא טעמא ליתא בפקדון דודאי יכול להקדיש כדאמרי' התם כגון שהקדישוהו בעלים בבית שומר, ואמרינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ח ע"א] ההוא גברא דאיתי קרי לפום נהרא אתו כולי עלמא חטפו חדא מינייהו קם אקדשינהו וקדישי כיון דלאו לגזילה איכוני דהוו להו פקדון, אלמא יכול להקדיש וכדכת' רבינו בפ' שנים אוחזין, הילכך יכול להרשות אף ליתנו במתנה לכל מי שירצה, וליכא מאן דפליג והילכך משכחת לה להא במנה ביד איש פלוני פקדון ביד איש פלוני שחייבין בבא בהרשאה, וכי פליגי במלוה או בגזילה פליגי, ואפ"ה קיי"ל כלישנא בתרא דכל היכא דלא כפריה מצי מרשה, ואע"ג דלא קני קנין גמור, דהא קיי"ל כר' יוחנן, שליח ומורשה מיהא [הוי] תדע דהא אמרינן טעמא דלא כתבי' אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשקר, הא לאו הכי כתבינן ואע"ג דלא מצי להקדיש ולא ליתן במתנה, שהכופר בפקדון כל זמן שהוא עומד בכפירתו אין הלה יכול להקדיש, ואפילו יכול להוציאו בדיינין, כדאמרינן התם בפרק שנים אוחזין [ב"מ ז' ע"ב], אלא ש"מ אף בגנבה ובגזילה והלואה מצי מרשה, דקיי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי ולא מפקא מדר' יוחנן. ויש מביאים ראיה מהא דאמרי' בפרק (הנושא) [מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה ע"א)] גבי הנהו שטרי דהלואה מאי תקנתיה, ליכתבו הרשאה להדדי אלמא מצי מרשה במלוה, וכן במסכת ערכין גבי שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו יחזיר לבעלים, ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא, ומאי שנא שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה לגבי האי ומדחי ליה, בחד נמי אזיל האי ולידחייה אזיל האי ולידחייה, אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעאי וכו', ואיכא למידחי הך ראיה, דהתם פקדון הוא משום דשמואל דאמר [בכורות מ"ט ע"א] פדה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי, גם הראיה הראשונה אין ללמוד ממנה אלא למלוה בשטר שאדם יכול להקנותה בכתיבה ומסירה, הא במלוה על פה אין לנו ראיה אלא ממה שפרשנו למעלה, ושמעתין נמי דייקי' דקתני [ש]איש פלוני כהן, טעמא דאיש פלוני כהן דלא תביעת ממון הוא, הא מנה לפלוני בידי אפילו בכל מלוה נמי יכול הוא לתובעו, ומשום הכי נמי דיקי' לן לישנא בתרא דנהרדעי, וללישנא קמא לא דייקי' הכי. וכן דעת רבי' הגדול ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו [סימן קכ"ג]. ויש לדקדק עליו, שהוא כתב בתשובותיו לא תימא כפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר, אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקי' בההיא אורכתא אלא לא דנינן כל עיקר כיון שכפר וא"כ בכאן היאך מתחייבין העדים אם בשחייב מודה עדות למה לי, אי בשאין חייב מודה הא בטילא ההיא אורכתא משעת כפירה ולא יתחייבו עדים, ולא מצינן לאוקמה נמי בשכפר מקצת והודה במקצת, דבהא נמי כתב הרב ז"ל באותה תשובה דבטלה ליה הרשאה ואין לו להשביעו על מה שכפר, ולא עוד אלא מה שהודה אין נותן לו, משום דא"ל הנתבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצת בטילה, ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את. ויש לומר דאם השביע על העדים קודם שיתבענו לבעל דינו וכפרו ואח"כ הודה חייבין, דעד כאן לא מספק' לן בפ' הפקדון [ל"ז ע"א] אלא בממון שיש עליו עדים, דכפירת דברים דהא קיימי הני, אבל במשביע עדים כל זמן שלא הודה הלה חייבין דעביד איניש דכפר. ענ"ל [עוד נראה לי] דכי אמרי' לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפירה, ה"מ היכא דליכא עדים, אבל איכא עדים וראה אע"פ שהלה כופר, א"נ לא ראה והלה טוען לא היו דברים מעולם, וכ"ש בממון שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון, לא מבטלה ההיא [אורכתא] משום דלא מיחזי כשקר' דהא איכא עדים דקושטא קאמר, אבל היכא דליכא עדים לא מצי (לאשתבועי) [לאשבועיה] ולא לאישתעויי דינא אחרינא בהדיה משום דאורכתא פסולה דמחזי כשקר', הילכך הכא משום הכי מחייבי סהדי דאי אתו ומסהדי אורכתא שרירא וקיימא ומפיק ממונא והשתא משום דכפרו ולא מצי לאפוקי לממונא ולא לאישתעויי נמי דינא בהדיה כלל ומפסיד, הלכך מחייבי עדים, כך נ"ל [לפי דעת רבינו הגדול ז"ל וכן נראין דברי הרב רבי משה ז"ל שאמר בשם הגאונים ז"ל]. וללישנא קמא דנהרדעי מתוקמא מתני' בפקדון ולא כפריה בעידנא דאורכיה וההיא שעתא יכול להקדיש הוה, וכי כפריה בתר הכי למורשה הוא דכפר ומיחייבי עדים. עוד אני אומר, שלא אמרו דברים הללו אלא במלוה או במטלטלי דגניבה וגזילה, אבל בפקדון אם הקנה לו בקנין גמור כדין מתנה אע"ג דכתיב ביה כל דמתענית מן דינא עלי ושאר לישנא דאורכתא דשלוחא שויה, אי כפר האיך מצי לאשבועי משום דמקבל מתנה הוא [ובעל דברים דידיה הוא, ואע"פ שאינו יכול לעכבם לעצמו, דקי"ל שלוחא שויה לגביה האיך מיהא מקבל מתנה הוי]. ומפיק ליה מינה בעל כורחיה כדין קונה שטר חוב מחבירו, שכיון שקנאו בכתיבה ומסירה (קופה) כופה את הלוה לפרעו, כדמוכח בהדיא בפ' האשה (בתרא) [שלום] ביבמות [קט"ז ע"ב] ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א]. מיסוד הרמב"ן ז"ל.
מתני'. משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן שאני לוי, שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה וכו' הרי אלו פטורין. ודיקינן בגמ' טעמא דאיש פלוני כהן, איש פלוני לוי, הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע, אמר שמואל בבא בהרשאה, והא אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. וזהו לישנא בתרא דנהרדעי בבבא קמא [ע' ע"א].
<h2>דף לד:</h2>
ועדים רואין אותו מבחוץ. שמנה לו מנה, אבל לא היו יודעים אי לשום הלואה נתן לו או לשום מתנה מהו כשבאין העדים אלו ומעידין על כך, הוי עדות או לא. והלה מה טוען מעיקרא אי דקאמר מעיקרא לא היו דברים מעולם הרי זו עדות מהניא דמיתחזק כפרן, ולא מצי בתר הכי אמר במתנה נתתם לי או חזרתי ופרעתים לך, דאינו חוזר וטוען. ואי דקאמ' מעיקרה במתנה נתתם לי מאי קא מהני האי עדות, דכיון דהוא נתנם לו מדעתו מחזי דנתנם לו במתנה, ולא דמי לנסכא דר' אבא [ל"ב ע"ב], דכיון דחטפי אי איכא עדים דחטפא לא מצי אמר אין שקלי ודידי שקלי, דהא בלא רשותו חטפא, וזה טוען שאינה שלו ובחזקתו יו[ע]מד הממון, דזה כבר ראו עדים דחטפה. רב אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה. ולא הוחזק כפרן. והלכתא כר' נחמן דקיי"ל הלכת' כרב נחמן בדיניה. ונקטינן השתא (מיניה) [מיהא] דלא מיתחזק הנתבע כפרן לעולם עד דמכחשי ליה העדים בנטילת הממון עצמו [כגון דכפר מעיקרא בנטילת הממון עצמו] דקאמר לא נטלתי כלל, (ולא) [וקא] אתו עדים דחזיוה דנטל, דלא מצי למימר בתר הכי במתנה נתתיה ניהלי(ה) דהאי ידיע דמשום סהדותא דהני סהדי דאכחישו ליה במימריה קמא הוא דהדר ביה מההוא מימר' קמייתא לההוא מימרא בתר', וכ"ש אי הדר אמר הדרי ופרעתיה ניהלך דלא מהימני' ליה כלל (מפני) [מתרי] אנפי, חדא דהא ידיעה מילתא דלא הדר ביה ממימריה קמא, ועוד מדוקיא דמימריה קמא קא מתכחיש בהאי מימריה בתרא, כיון דאמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ממילא שמעת דלא פרע מידי, דמאן דלא לוה מאי פרע, והיינו דאמרינן [מ"א ע"ב] כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, אבל היכא דלא מכחשי בנטילת ממון עצמו אלא במידי אחרינא מחקירת הדבר דליתיה נטילת ממון כגון לא עברתי בצד עמוד זה מעולם ומאי דדמי, ואע"ג דאתו עדים ומכחשי ליה בההוא מידי דכפר לא הוחזק כפרן, אלא מצי בתר הכי למהדר מההוא מימרא קמא למימרא אחרינא, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה ויכול למימר השתא אין עברית בצד עמוד זה אבל לא לויתי ממך כלום, אי נמי לויתי ופרעתי לך. וכן נמי נקוט האי כללא בידך דכי לא מקבלי' מנתבע טענתיה בתריית' לבתר דהדר מקמייתא, ה"מ היכא דהדר מקמיית' מחמת דאתו סהדי ואכחישו ליה, כדאמרינן לעיל, אבל אי הדר ביה מנפשיה כיון דטענתיה קמיית' לית בה הודאה לתובע ולא קאמר מילתא דמיתחייב בה ממון, [ו]טענתיה בתרא נמי לית בה הודאה לתובע ואי בעי לא הוה הדר ביה מטענתיה קמיית' דהא ליכא סהדי דקא מכחשי ליה לא בטענתיה קמייתא ולא בטענתיה בתרייתא, ומקבלים ליה מיניה. וכבר נהירנא לה להא מילתא בפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"א] בענין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי.
<h2>דף לה.</h2>
שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז. אמירה לחוד בעלמא או אפילו בקנין פטורין, דבעינן בשבועת העדות תביעת ממון, ויש לו, כלומר דאם יעידו העדים כזה העדות יוציא את הממון מן הנתבע, אבל האי אפילו יעידו העדים שאמר ליתן לו מאתים זוז לא מיחייב ליתן בשביל אמירה לחוד, דאם אמרתי חוזרני ביה לכך לא מפסיד בשביל כפירת העדים.
והא דתנן והן (ש)יודעין לו עדות וכו' עד מפי עד קרוב או פסול הרי אלו פטורין. תימא לי פשיטא דכפירת דברים בעלמא הוא, והא קתני בראויין להעיד. וליכא למימר דהכא קמ"ל דעד מפי עד פסול, דהא פשיטא היא, ועוד הא קתני לה בסנהדרין [כ"ט ע"א] בהדיא, וקרוב או פסול הא קתני לה במסכת מכות [ה' ע"ב] ואפילו (בעד) [כעד אחד] ליתיה, ולר' אליעזר נמי (פסול) [פטור]. ונ"ל דאפילו אמר ליה נאמן עלי עד מפי עד או קרובין או פסולין קתני מתני' דבראויין להעיד הכתוב מדבר. ובירושלמי [ה"א] להוציא עד אחד כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו [כשנים] יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה וגו', את שכשר להעיד עדות ממון, יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון.
שלח ביד עבדו וכו'. התובע שלח לעבדו שישביע לו העדים, או שהנתבע השביע לעדים משביעני אני עליכם שאם אתם יודעין לו לתובע עדות שתבואוהו ותעידוהו הרי אלו פטורין. דבקרא כתיב אם לא יגיד וכו' [ויקרא ה'] לוא כתיב אם (לו) לא יגיד ונשא, הא אם לאחר לא יגיד פטור.
והוא עד. שהיה עד באותה שעה. פשיטא. דאי לאו עדיו ביניהם איצטריך תנא למיתני פטורין. לא צריכא דמחוי עליהו. שמביט בשורה שעדיו בה. מהו דתימא. ודאי להנך דמביט קאמר והרי יחד עדיו, קמ"ל. תניא נמי הכי. כשמואל דאע"ג דקאי גבייהו ומביט בהו פטורין. ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם. וע"כ בדקאי גבייהו קאמר, מדקתני סיפא יכול אפילו אמר כל העומדים, ת"ל והוא עד. והרי ייחד וחייבין, ואי לא פריש הכי בהדיא תנא רישא פטור. ולא תימא ה"מ היכא דלא ענה אמן אבל ענה אמן חייב, דהאמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, אלא אע"ג דענו אמן נמי פטור, דכיון [דבעינן] עד שיאמר להם התובע בואו והעידוני ולא קא סגי לן בעמדתו (לבית) [בבית] הכנסת ואפילו עידיו ביניהם, אע"ג דענו אמן נמי דהא כמוציא שבועה מפיו דמי ה"ל כמי שנשבע מפי עצמו בלי שיתבע אותו חבירו שהוא פטור, אלא מיהו ה"מ במזיד, דמזיד בשבועת ביטוי פטור, אבל בשוגג מיחייב קרבן שבועת ביטוי, דכיון דנפקא ליה מדין שבועת העדות ה"ל כשבועת ביטוי. ואע"ג דקיי"ל מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי ליכא, הכא כיון דענו אמן כמושבע מפי עצמו דמי, כדאמרינן [כ"ט ע"ב] כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דאמי וכו'. ואמרינן נמי בסוף פרק שבועת בתרא [שם], שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' עד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו (מפי עצמו) אין מפי אחרים לא, וקתני סיפא אחד זה ואחד זה מושבע מפי אחרים חייב קשיין אהדדי, אלא ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן, אלמא מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דענה אמן מיחייב. והני מימרי כולהו לענין חיובי קרבן הוא דאמרינן להו, אבל לענין מיקם באיסור במזיד מסתברא לן דכיון דאלו אסהיד ליה הוה מתהני בסהדותיה ומדינא איתחייב לאסהודה, לא מיבעיא היכא דענה אמן דקאי באיסורא מתרי אנפי, חדא מדקא מיחייב מן סהדותא ליה ולא מסהיד ליה, ועוד דהא ענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו וה"ל מזיד דשבועת ביטוי, דחייב מכות אלא אפילו לא ענה אמן נמי קאי באיסורא, דהא מיחייב לאסהודי ליה, מיהו לא מיחייב מכות כדין מזיד דשבועת ביטוי, דהא לא הוציא שבועה מפיו ולא ענה אמן, ודין שבועה לא הויא לא לענין קרבן ולא לענין מכות אלא עד דמפיק שבועה מפומיה או [עד] דענה אמן והוא כמפיק שבועה מפומיה. נקטינן השתא דהיכא דעמד בבית הכנסת והשביע על מי שיודע לו עדות שיבוא ויעיד, אי דאמר להו לעדים גופיהו מקמי שבועה בואו והעידוני לא שנא ענו אמן ולא שנא לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד חייב קרבן שבועה, דהיינו שבועת העדות. ודוקא בפני ב"ד, כלומר שיעמוד בבית הכנסת בשעת הדין והשביע על מי שיש בידו עדות, אבל שלא בפני ב"ד כלומר שלא בשעת הדין, אם ענו אמן חייבין ואם לאו פטורין, דקיימא לן כרבנן דאמרי הנשבע מפי אחרים אינו חייב אלא בבית דין, אבל חוץ לב"ד פטור אלא א"כ ענו אמן, כדאמרי' פרק שבועות בתרא [כ"ט ע"ב]. ואי אמר להו לעדים גופיהו מקמי הדין באו והעידוני אם ענו אמן בשוגג חייבין קרבן שבועת ביטוי, במזיד מחייבי (קרבן) מלקות דהיינו שבועת ביטוי. ואם לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד לא מחייבי מידי, דהא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דלא ענו אמן לא מחייב מידי. וכן נמי כל מאן דליתיה מיחייב משום שבועת העדות, כגון דאומר לשנים באו והעידוני והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, או מי שאמר לעדים באו והעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, אע"ג דמשום שבועת העדות לא מחייבי אם ענו אמן מחייבי משום שבועת ביטוי, דאי שוגגין נינהו מחייבי קרבן משום שבועת ביטוי, ואי מזידין נינהו מחייבי מכות.
מתני'. משביע אני עליכם וכו'. מוקי לה אביי בגמרא דה"ק משביעני אני עליכם בשבועה, מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה. ובכלן מפרש את השם ומוציא שבועה מפיו. בחנון ורחום לא דחנון ורחום הוי שם, אלא כיון דליכא מידי דאיקרי רחום וחנון ודאי שהוא רחום וחנון קאמר, ולא דמי לשמים וארץ, דכיון דאיכא שמים וארץ, בשמים ובארץ קאמר.
יככה אלהים. וכן יככה, ה"ג במתני' וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגההת ודוקנית. זו היא האלה. אי אמר לעדים אחד מן המקראות שבקללה, אמר בעל דין לעד כן יככה אם לא תעידני, זו היא אלה, דהא כתוב בהו [דברים כ"ט] ככל אלות הברית. אל יככה ותעידני וכפר ר' מאיר מחייב. מכלל לאו אתה שומע הן, אל יככה ותעידני, הא אם לא תעידני יככה. [ל"ו ע"א] והא לית ליה לר' מאיר מכלל הן אתה שומע לאו. ומשני איפוך. ומסיק לעולם לא תיפוך כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה. ודקא קשיא לך סוטה אסורה דאית ביה ממונא שני עדים כיון דלדידהו אסורא אית ביה ולא מיחייבי ממונא איסורא מיקרי. ואי קשיא לך לרבנן לית להו שתויי יין במיתה ואומר רבינו דטעמא הוא דרבנן דפטרי בעדים לאו משום דלית להו מכלל לאו אתה שומע הן, אלא דבעי קרא כדכת' ושמעה קול אלה ולא ששמעה ברכה ולמדה אלה מן הכלל.
רבינו הגדול ז"ל כת' בתשובותיו [סימן ל"א] דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקידושין, אבל במילי ממונות לא בעינן תנאי כפול. והשיבו עליו מזו השמועה דאסיקנא דכי אית ליה באיסורא אבל בממונא תנאי כפול בעינן וגיטין וקידושין משום ממונא דאית בהו בעינן תנאי כפול. ואני משיב על המשיבים, שהיה להם להשיב מעקר הכתוב, דכי כתב תנאי בני ראובן ובני גד בממונא הוא דכתב, אבל צריכין הם למודעי בדברי רבינו הגדול ז"ל, וכך הוא, דאנן לא קימא לן כר' [מאיר] דבעי תנאי כפול, משום דיחידאה הוא ולא סבירא לן כוותיה, אלא מיהא בגיטין וקידושין חיישינן לר' מאיר לחומרא. מתקנת שמואל בגיטין [גיטין ע"ה ע"ב], מיהו ודאי ר"מ כי אמרה למלתיה בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא קאמר, אבל אנן לא קימא לן כוותיה, אלא דחיישינן למילתיה באיסורא דאית ביה ממונא ולחומרא, וכדאמרינן התם [שם פ"ה ע"ב] אתקין רב בגיטי מיומא דנן (ולעולם) [ולעלם] לאפוקי מדר' יוסי. ואיהו גופיה פסק כוותיה, וכבר כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו. ומצאתי לרב ר' שמואל דומרוני ז"ל בפירושיו בפרק [יש נוחלין (ב"ב קל"ז ע"ב)] בלשון הזה, ואע"ג דלגבי גיטין קי"ל כרבי מאיר דבעי תנאי כפול כדאמרינן בפרק] מי שאחזו אתקין שמואל וכו', ה"מ לענין גיטין וקידושין הוא דבעי תנאי כפול לכתחלה לרוחא דמילתא, דילפינן מתנאי בני ראובן ובני גד, ומיהו לגבי דיני ממונות לא בעי תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא, דתנאי הוי אפילו היכא דלא פריש כלום ואיכא למיתליה באומדן דעתא בפרקין דלעיל [ב"ב קל"א ע"א] גבי דינין הרבה כגון הכותב נכסיו לאשתו. ולקמן בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב] גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, וגבי מי ששמע שמת בנו וכו' [שם קמ"ו ע"ב] ואתה יכול ללמוד שאף דעת רבינו הגדול ז"ל כן, דכי תקון שמואל בגיטא דשכיב מרע תנאי כפול לרוחא דמילתא היא דחשש לדר' מאיר ולחומרא, ולא משום דקימא לן כוותיה, ויפה כיון.
<h2>דף לה:</h2>
כת' אל"ף למ"ד מאלהים. שהתחיל לכתוב אלקים וכתב אל"ף למ"ד, אין נמחקין אע"פ שלא גמר את השם, שהרי שתי אותיות הללו שם לעצמן.
אמרינן בגמרא כל שלמה האמור בשיר השירים קדש. איפשר דלענין מחק קאמר, ולא דאמי לכינוי רחום וחנון, דאיכא כינוי שהוא שם כגון אל"ף למ"ד דל"ת, וכן שלמה האמור בשיר השירים קדש ואינו נמחק, אבל מלך מלכיא האמור (בשיר השירים) [בדניאל (ב' ל"ז)] שהוא קדש נראה לי דלאו לענין מחק קאמר, שהרי זה כמו כינוי ואינו שם, ודמי לרחום וחנון ומותר למוחקן, שהרי מלך גדול אני, והמלך הקדוש מותר למוחקן, ולא מצאנו בו אסור אלא לענין שבועה קאמר, שאם השביעו במלך מלכיא האמור בדניאל קדש הוא. אי נמי קמ"ל פירושא דקראי אגב אורחא, ואף בשלמה האמור בשיר השירים [לא ראיתי הסופרים] נמנעים מלמחוק בהם, וכן נראה מדברי הרב ר' משה ז"ל [פ"ו מהלכ' יסודי התורה ה"ט] ועיקר.
<h2>דף לו.</h2>
מנין לאלה שהיא שבועה מן התורה, ויבא אותו באלה [יחזקאל י"ז]. נובכדנצר לצדקיהו. וכתיב [דהי"ב ל"ו] וגם (למלך) [במלך] נבוכדנצר מרד אשר השביעו. כי היכן מצינו שהשביעו, אלא האי דכתיב ויבא אותו באלה, מכלל דאלה הוי לשון שבועה.
ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה. כל הלשונות הללו הוא משמש, ולא קאמר דכל ארור יש בו קללה ונדוי ושבועה, אלא הכי קאמר, אמר ארור בלשון קללה הוי קללה, בלשון נידוי הוי נידוי, בלשון שבועה הוי שבועה. בו נידוי דכתיב [שופטים ה'] אורו ארור [מרוז]. וצריך לפרוש ממנו אם יאמר חכם ארור בלשון נדוי, ארור בלשון שבועה, ואם אמרו אדם בלשון שבועה הוי שבועה. ואמרינן בגמרא א"ר יוסי בר חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו אמנת דברים. אמן בו שבועה האמר אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. דכתיב [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן. בו קבלת דברים. אם ענה אמן אחר קבלת דברים הרי הוא קבלה. דכתיב [דברים כ"ז] אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ואמר כל העם אמן. בו אמנת דברים. ראוי לענות אחר תפלה ותחנה, והוא לשון שמאמין הדברים שיהו רצון ושיהו אמת, דכתיב [ירמיה כ"ח] ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה'. לאו שבועה. כדמסיים ואזיל, לאו לאו תרי זימני, או הן הן תרי זימני, הרי הוא כשבועה מאחר שיחזיק לכופלם. כת' הראב"ד ז"ל מסתברא דלאו איתמר דא אלא לגביה קודשא בריך הוא דלאו לאו דידיה (דידיה) שבועה, אבל לגבי הדיוט לא איתמר, ואי איתמר לגבי הדיוט דוקא בדאמר ליה אכוונת שבועה. וכן נמי לגבי ארור כי אית ביה שבועה, דוקא כדאמר ליה בכוונת שבועה. המקלל עצמו. דאסור לאדם לקלל את עצמו. דכתיב [דברים ד'] השמר לך ושמור נפשך מאד.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו' תננהי נמי לכולהו. בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקידו. בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. מפי עצמו. כלומר כשחייב חוץ לב"ד היכא דנשבע מפי עצמו, ולא הוי כפירה בב"ד, (ומפי עצמו), כגון שהוציא שבועה מפיו או שענה אחר שבועה אמן ואחר כך הודה חייב קרבן, דכתיב [ויקרא ה'] וכחש בעמיתו, כל דהו. מפי אחרים. כגון משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני, ואמר אין לך בידי, אינו חייב עד שיכפור בבית דין, משום דנשבע מפי אחרים לא כת' גבי שבועת הפקדון, ומשבועת העדות גמרא לה ר' מאיר וסבירא ליה לר' מאיר דון מינה ומינה, מה שבועת העדות מפי אחרים חייב אף שבועת הפקדון מפי אחרים חייב, דגמרי' תחטא תחטא משבועת העדות, ומינה מה שבועת העדות בב"ד אף שבועת הפקדון בבית דין מפי אחרים, והתם גבי שבועת העדות בבית דין כת', כדמפרש בפרקין דלעיל [ל"א ע"א]. וחכמים אומרים. דסבירא להו (דון מינה) דון מינה ואוקי באתרא, מה שבועת העדות מפי אחרים אף שבועת הפקדון מפי אחרים חייב, ואוקי באתרא מה מפי עצמו בין בב"ד בין שלא בב"ד אף מפי אחרים בין בב"ד בין שלא בב"ד. וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב ונעלם זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתו עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון. ואינו חייב על שגגתו גרידתא. אם סבור לישבע באמת, משום דאנוס הוא. ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים. אשם הקנוי בשתי סלעים, דהכי כתב גבי איל אשם [ויקרא שם] כסף שקלים. וגמר לה בספרא מגזירה שוה בערכך ערכך, מה ערכך האמור בפרשת מעילות אשם בכסף שקלים, דכתי' [שם] בערכך כסף (שלשים) שקלים בשקל הקדש לאשם, אף זה כך. ואשם תלוי נמי גמר התם מג"ש דערכך וערכך, והכי איתא נמי בפרק דם שחיטה [כריתות כ"ב ע"ב]. ואיכא התם מאן דלית ליה גזירה שוה, [וגבי] (ו)אשם תלוי [גמר לה מדכתיב ואם נפש וילמד תחתון מעליון, וגבי אשם] גזילות נמי גמר לה מזאת תורת האשם, תורה אחת לכל האשמות.
<h2>דף לז.</h2>
וזו היא גמרא דבני מערבא [ירושלמי שם], וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה, פרט למכחש מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר, א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין ערבאין וקבלנין זה לזה ולא עבדין כן, שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב אחד שהפקיד לשנים כפר זה חייב כפר זה חייב, הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה על פרוטה הכא חצי שבועה חלה על פרוטה. והכי פי' וכחש בעמיתו לכשיצא (ודינו) [וידויו] בשבועה, כלומר שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה, שאלו הודה חייב לשלם זה, ובשבועה זו נפטר ממנו, פרט למכחש בא' מן השותפין פי' כגון שבא לו אחד (ממנו) [משנים] שהפקידו שניהם אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע פטור מפני שלא היה חייב ולא רשאי ליתן לא' מהן חצי מן הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם, כדמפרש ואזיל. ואע"פ שהיתה הודאתו גם מחייבתו בממון דמעכשיו פקדון אית להו גביה(ו) וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא, אפ"ה כיון שתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור, דהשתא לית בידו מנה ולא כלום עד שיבא חבירו עמו, דממון זה דתרויהו חשיב ולית לחד מיניהו בגויה כלום. א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"פ שאינם כותבין אלא אנו פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה, חייב כל אחד לשלם הכל, ופי' הדא אמרה דאמרת בשנים שהפקידו אצל אחד פטור, שאם בא כל אחד ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יכול (כל אחד) למימר לכל אחד ממנו נתחייבת בחלקו, אלא אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם, אף שנים שלוו מא' יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי הלכך (יכול לומר) כל אחד מהם חייב לשלם הכל, ולא עבדין כן, פי' לא נהגו כן, אלא כולן כותבין ערבאין וקבלנין זה לזה ע"ד שופרא דשטרי, והדר מפרש לברית' שנים שהפקידו כא' ובא ליטול את שלו אין שומעין לו, אין גרסי' בחיריק תחת האל"ף, ופי' אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו שלזה ויהא חייב, שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה ולכשיבוא חבירו או יודה לו חבירו או יכפור, שהרי כל אחד שלו הוא תובע ולזה אין בחלק זה דין ודברים, שהרי אתה אומר כל אחד מכיר את שלו ונוטל, אלא מדקא פטר ליה בבריתא ש"מ שאין שומעין לו. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב [כפר בו זה חייב], שכל אחד מהן חייב על הכל, הילכך כופר בממון הוא. ואקשי' אם אתה אומר שחייב כל אחד על הכל נמצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה והשביע את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב, ונמצא מחייב קרבן על פחות מפרוטה, והתורה אמרה לאשמה בה פרט על פחות משוה פרוטה, כדאיתא בירושלמי פרק שבועת הדיינין [ה"א]. ומפרקי' תמן כל שבועה חלה על פרוטה, שהרי כל אחד מהן חייב על הכל, התם במפקיד חצי פרוטה כל שבועה חלה על (פחות מ)שוה פרוטה בתמיה, הואיל ועל חצי פרוטה השביעו פטור, ורבינו הגדול ר' יצחק פסק כר' יוסי, דאע"ג דלא כתבי אחראין וקבלנין זה לזה, וכן דעת ר"ח ז"ל, וש"מ דשנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו, אלא דאי איתיה לחבריה במתא ושלח ולא אתא שליחותיה עבד ובכל נמי משתעי דינא בהדיה, ואי מודי יהיב לי כוליה ממונא כיון דידע ביה חבריה דהאי דתבע ליה ולא אתי, אלמא לא קפדי אהדדי וניחא (ליה) [להו] במאי דעביד כל חד מיניהו. והר"א ז"ל [והרב ר' אפרים ז"ל] דוחה הירושלמי הזה, דהא בגמ' דילן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור בכי האי גוונא, אלא כגון דאתו תרויהו ואמרו (מתרויהו) [מתרוינן] יזפת. ויפה דקדק, אלא שיש לומר דבגמרא דילן תניא פרט למודה, אלמא משום הודאתו הוא פטור, הילכך לא משכחת לה אלא כגון דאתו תרויהו והודה לאחד וכפר לאחד. והתם תניא פרט למכחש אע"ג שעכשיו אינו מודה לחבירו ותרתי מתניאתא איתנהו. ויש מי שהורה דערבין הוו ולא יתבע ערב תחלה אלא לכל אחד ואחד מתבע תחלה לכל חלקו, וכבר כתבתיה בפרק המפקיד [ב"מ ל"ד ע"ב]. ואיכא דקשיא ליה דתניא בפ"ק דמציעא בתוספתא [ה"י] שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך, מדקאתני את שלך משמע דלא מחייב ליה בחלק חבירו, ולאו קושיא היא, דהתם בשפירשו פלוני לוה (כ') מנה ופלוני לוה מנה וכך משמע.
<h2>דף לח:</h2>
שבועת הדיינים. שהדיינים משביעים על ידי הודאה מקצת הטענה, שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה [שמות כ"ב], וכתב (בשבועת הדיינים שהדיינים) עליה ונקרב בעל הבית אל הא-להים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, [שם] דהיינו שבועה. הטענה. שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף. פי' שתי מעין משש מעה כסף שבדינר (סדי) [צורי], והכי איתא בירושלמי, תני הטענה ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעה כסף, ומפרש התם טעמא דב"ה דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו, אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה [כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה], אלא [מיכן] שיש כאן יתר מכסף כמה הוא שתי מעין או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות סוף מטבע כסף מעה, פי' שאין מטבע כסף פחות ממעה, והוא מוזכר בתורה [שמות ל'] גרה אין בתורה פחות ממנו, ותהא מעה או כלים, מה (כסף שוים) [כלים שנים] אף כסף (שוים) [שנים]. והפרוטה, כתבו ר"ח והרב אלפסי ז"ל [קדושין ו' ע"א מדפיו] שהוא חצי חבה, ותניא במסכת קדושין [י"ב ע"א] קצ"ב פרוטות יש בדינר, נמצאו בשתי מעין ס"ד פרוטות שהן ל"ב חבות שהם משקל ל"ב שעורות של כסף נקי, נמצא שאינו חייב שבועת מודה במקצת עד שיכפור בל"ב שעורות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה.
וההודאה. שמחייבתו לישבע, לא תהא פחותה מפרוטה, ובגמרא [ל"ט ע"ב] פליגי רב ושמואל (בפרק זה) [בפרוטה זו]. ואם אין הודאה ממין הטענה פטור. כיצד שתי כסף יש לי בידך, רב אמר [שם] כפירת הטענה שתי כסף, מפרש בגמרא להאי מתני' הכי, שתי כסף יש לי בידך כל מי שאומר שתי כסף יש לי בידך, או מנה לי בידך ר"ל שוה שתי כסף, והוא מודה לו בפרוטה שוה פרוטה, והלכך ממין הטענה מודה לו ואפילו הכי פטור, דבעי כפירת שתי כסף, והכא ליכא כפירת שתי כסף, שהרי אין הטענה כי אם שתי כסף ומאלו מודה לו, וכיון דליכא כפירה שתי כסף (ומאלו מודה לו וכיון דליכא כפירה שתי כסף) פטור. ושמואל מפרש מתני' בדוקא קאתני, דוקא שתי כסף והוא אומר אין לך בידי אלא פרוטה של נחשת פטור, דאינו ממין הטענה, דמה שטענו לו לא הודה לו (ומה שטענו לא הודה לו) שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת. מנה לי בידך אין לך בידי פטור. שהרי אין כאן הודאה.
[רי"ף מב"מ ג' ע"א] גמ'. וישבע על השאר. כדין מודה במקצת הטענה שאמרה תורה ישבע, כדילפינן במכילתין [ל"ט ע"ב] מכי הוא זה, אע"ג דזה לא הודה הרי יש עדים על מקצתו, ולא תהא הודאת פיו, שמחייבו על השאר שבועה, גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר, מה עד אחד שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה, ואע"פ שהוחזק כפרן לאותן חמשים, למה שכפר הוא שהוחזק כפרן שאין נאמן לומר שוב פרעתי אלא בעדים, אבל על השאר לא הוחזק כפרן ואינו חשוד בכך לא על ממון ולא על שבועה, הילכך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ואע"פ דמזומנין בידו לתת לו, לאו כמאן דנקיט להו דמי, ואכתי מקרי מודה מקצת דהא הוא תובעו מנה ולא ניחא דעתיה עד דנקיט להו והוא כפרו בחמשים ומודה ליה בחמשים ונותן לו, ובנתינתו הוא מעיז פניו על החמשים אחרים, כדאמרינן במודה מקצת דבהודאות החמשים מעיז פניו על החמשים אחרים הכופרים, ולהכי רמו רבנן עליה שבועה. רב ששת אמר הילך פטור. דכיון שמזומנין בידו לתת לו, כמאן דנקיט להו דאמי, ועקר טענתו אינה באה אלא על החמשים אחרים והוא תבעו בחמשים והוא כופר אותם, והוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור, דלא הודה מטענתו, וטעמא דרב ששת דלעולם אין אדם מעיז פניו לכפור את הכל, וכיון דמזומן לפרוע אלו אם איתא דכפר לו החמשים ומשקר בהם לא היה כופרם אלא יודה במקצת מהם.
מתני'. מנה לי בידך ואמר לו הן. א"ל בפני עדים אתם עדי. למחר אמר לו [תניהו לי] נתתיו לך פטור. דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים [מ"א ע"ב]. אין לך בידי חייב. דהא מודה שלא לוה, ובודאי כיון שלא לוה לא פרע, דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ואיכא עדים דהודה, הילכך חייב. מנה לי בידך אמר לו הן, אל תתנהו לי אלא בעדים. תנאו תנאי ובדבר של ממון תנאו קיים, ולפי' אם אמר למחר נתתיו לך חייב, דהיה לו לפרעו בעדים. ואפילו אמר לו תנאי זה לאחר שהלוהו, דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא הך, דקתני מנה לי בידך אמר לו הן. ומסתברא שאם לא קבל עליו ואמר (לא) [לו] אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהיה צריך להביא עדי עמי, שאם ילכו למדינת הים או ימותו שמא תתבעני פעם אחרת, שהדין עמו ואינו צריך לפרעו בעדים, דאדרבא להאיך אמרי' דילמא דעתיה לאכפורי (תביעתו) [פריעתו], ומשום הכי בעי עדים, דהא מעיקרא שלא בעדים נתן לו. כך כתב רבינו שצ"ו.
כמאן כר' חנינא בר' אידי וכו'. קס"ד דלהכי מייתי האי קרא ואשביעך בי"י א-להי השמים [בראשית כ"ד], דבעי' שם המיוחד דהיינו י"י, ואמר ליה כמאן דר' חנינא בר' אידי דבעי בשבועת העדות [ל"ה ע"ב] בעינן שם המיוחד ולא סגי ליה בכינוי. אפילו תימא וכו'. דלא בעינן שם המיוחד אלא אפילו בכינוי, דהא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה. לאתפוסי חפצא בידיה קאמר או ספר או תפילין, כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה. והטעם דבעי נקיטת חפץ כדי להחמיר עליו שלא ישבע, שהרי שבועת העדות ושבועת הפקדון ובטוי בלא חפץ הם נשבעין וקא בעי, וכאן נמי לא לחפץ הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם המיוחד או בכנוי, והוא אוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו, ודאמרינן האי דיינא דאשבע ביי' א-להי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, לאו דוקא, אלא בלא נקיטת חפץ קאמר אע"פ שהשביעו בשם המיוחד כיון שלא התפיסו חפץ, (טוען) [טועה] הוא וחוזר. וכת' רבינו הגדול ז"ל בתשובה [סימן ס"ו] דאע"ג דבההיא לא מחייב שבועה דאורייתא, כגון דכפר בכל והשביעו אותו היסת ואח"כ יצא עליו עד אחד חוזר ונשבע חפץ ביד.
נעשה כטועה בדבר משנה. ואע"ג דלא תנן ליה במתני' ושמעתא דרב היא, והרי הוא כדבר משנה, כדאמרינן בסנהדרין [ל"ג ע"א] דטועה בדבר משנה ובדברי האמוראים חוזר, ולא אמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. שבועה מעומד. בנשבע עומד ברגליו ונשבע, אבל תלמיד חכם שנתחייב אינו עומד כשאר המחוייבין שבועה, אלא יושב ונשבע, מפני כבודו. שבועה בספר תורה. דהיינו נקיטת חפץ. ואע"ג דפסקי' דלית הלכתא כרב פפא, לכתחלה מיהא ספר תורה בעי'. ותלמיד חכם שנתחייב שבועה נקיט תפילין בידו ונשבע ולא צריך ספר תורה מפני כבודו. כתב רש"י ז"ל כבר בטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שענשו גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, לפי שארור יש בו שבועה.
<h2>דף לט.</h2>
כל העולם כולו נזדעזע וכו'. שכל עבירות שבתורה נאמר בהם נקה, לשבים, וכאן נאמר לא ינקה, שכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו ולא ממשפחתו בדינא דידיה אלא בדינא אחרינא, כדאמרינן אין לך משפחה שאין בה מוכס שאין כלן מוכסין. וכאן ממנו וממשפחתו. בדינא דידיה. את פיך. שבועת שקר. לחטיא את בשרך. את קרובך. ממנו ומכל העולם כלו. ואע"פ שאין בידם למחות, ובשאר עבירות אם אין בידם למחות לא אמרינן כל ישראל ערבאין זה לזה. אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. ואם אמר אחר כך אשבע ואפטר אין מניחין אותו לשבע, אלא כיון דאמר איני נשבע מיחייב ליה ממון, וממון ישלם ולא יפטר תו בשבועה. ואמר הריני נשבע. מתחלה אמר כן, ולא קאי אאחר שאמר איני נשבע.
אף היא בלשונה נאמרה. הכי גרסינן, מאי אף היא בלשונה נאמרה, דתנן [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בכל לשון וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון, וקאמר נמי שבועות הדיינין ואף היא בלשונה נאמרה, כלומר אף שבועת הדיינין כשבועת הפקדון ונאמרה בכל לשון, וכן כת' רש"י ורי"ף ז"ל. תדע דשבועת הפקדון גופה שבועת הדיינים היא ברוב, ומצאנו בתוספתא במס' סוטה פ' (שש) [פ"ז ה"א] מפורש שבועת העדות ושבועת הדיינין נאמרה בכל לשון. ולא נראה פי' הרב ן' מיגש ז"ל, שפי' אף היא בלשונה נאמרה, והאי אף קאי (אהלך) [אהנך] דאמרינן בלשון הקדש, ולא נהיר', דבהדיא אשכחינן במס' סוטה בתוספתא דמתני' גבי הנך דנאמרין בכל לשון כפירושא קמא, ואפילו לדברי הרא"ם ז"ל ה"מ שבועה עצמה, דהיא בלשון הקדש, אבל כשמסדרין הכפירה או הטענה מסדרין אותה בכל לשון.
<h2>דף לט:</h2>
ופריך בגמרא בשלמא האי דמשתבע קאי באיסורא, אלא אהאי דקא משתבע ליה אמאי, כלומר, מאחר דכופר לו ממונו דינו להשביעו, ומשני לכדתנא דבי ר' ישמעאל שבועת ה' תהיה בין שניהם [שמות כ"ב] מלמד שהשבועה חלה על שניהם. וכיון שיודע המשביע שהוא רוצה לישבע שבועת שקר, חייב המשביע, מפני שהשביעו, והוא נמי חייב שנשבע לשקר. והרא"ם ז"ל פירש שבועה חלה על שניהם שאם התובע תובעו בשקר והוא נשבע באמת השבועה חלה על התובע שמשביעו לשוא, ואם נשבע לשקר השבועה חלה על הנתבע. על דעתנו ועל דעת ב"ד. לכך היו צריכין לומר כן משום קניא דרבא בשלהי פרק שלישי דנדרים [כ"ה ע"א], והכי איתא התם על דעתנו ועל דעת ב"ד לאפוקי מאי לאו לאפוקי אסקונדרי, ואסיק להו שמא זוזי, ומדקאמר על דעתנו, מכלל דמשתבע אדעתא דנפשיה, לא, כלומר לעולם אימא לך כיון דאנן לא מסקי' אדעתין אאסקונדרי' לא משתבע איהו אדעתיה דנפשיה, אלא לאפוקי מקניא דרבא, דההוא גברא דאתא לקמי דרבא א"ל ללוה פרע לי זוזאי, א"ל פרעתיך, א"ל אישתבע לי דפרעת לי, אייתוה קניא מליא הנהו זוזי ואסתמיך ואתא עליה, ואמר ליה למלוה נקוט הדין קניא בידך ואנסיב ספרא דאורייתא ואשתבע דיהיבת לך זוזא דהוה מלוה רתח ותברא לקניא ואישתפיכו הנהו זוזי לארעא ואשתכח דבקושטא אישתבע.
פיסקא. הטענה שתי כסף. כפירת הטענה שתי כסף. טענה דתנן אמתני' לאו אתחלת טענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה בעינן שתהא שתי כסף. ושמואל אמר הטענה עצמה שתי כסף. שהוא יטעון לו שתי כסף והוא כופר לו פרוטה והשאר מודה. ואפילו לא כפר בו אלא בפרוטה, אבל פחות מפרוטה לא הוי כפירה. או לא הודה לו אלא בפרוטה. והשאר כופר, דפחות משוה פרוטה לא הוי הודאה. בגמ' פריך לשמואל ממתני' דתנן שתי כסף יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה פטור. וקשיא לשמואל, ומשני מי סברת שוה קאתני דוקא קאתני, ומה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. פי' מי סברת מי שתובע לחבירו סתם שתי כסף יש לי בידך שרוצה לומר שוה שתי כסף יש לי בידך, ומכל דבר שיודה לו הוי מעין הטענה לא דוקא קאתני (ל)שמי שתובע לחבירו שתי כסף יש לי בידך, ר"ל כסף יש לי בידך משקל שתי מעין, או שתי מעין בעצמן ואינו כתובע שוויין, ע"כ. וכיון דקיי"ל כרב, שמעי' מינה דמאן דתבע לחבריה שתי כסף יש לי בידך הלואה, והלה אומר לא כי אלא [שוה] פרוטה ואפילו אמר אין לך בידי אלא כך וכך חיטים ושעורים שהלוותני, כיון שהודה מקצת הטענה חייב, והוא שיהא בכפירה שתי כסף, אבל אמר שתי כסף יש לי בידך פקדון והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה או חטים ושעורים פטור, שאי איפשר לומר בפקדון שוה קאמר ליה אלא דוקא קא טעין ליה, ובהלואה נמי לא אמרן אלא שתבע שתי כסף או דינר זהב או מעות, שאדם עשוי לשום כל דבר במעות והם נעשים דמים באחר, אבל טענו כך וכך חיטים ושעורים יש לי בידך הלואה והלה אומר אין לך בידי אלא (לכך) [לתך] קטנית פטור, דליכא למימר שוה קאמר ליה, אי נמי בליטרא זהב או כסף לא אמרינן שוה קא טעין ליה, וכן בכל מטבע שאינו יוצא, כגון של מלכים אחרים שאין דרך לשום באותו מטבע ואינו נעשה דמים על אחר דוקא קא טעין ליה, הילכך אי מודה ליה ממין אחר פטור. והוי יודע, דכל היכא דאמרינן פטור מפני שאין ההודאה ממין הטענה, אף מדמי אותו דבר שהוא מודה בו פטור. ואיתא בשלהי המניח את הכד בבבא קמא [ל"ה ע"ב]. שמעינן מן הירושלמי [ה"ג] דמאן דתבע ליה לחבריה דוקא כגון ליטרא זהב ודינר זהב זהוב, ואודי ליה בשוה, כגון דאמר ליה שוה שתי כסף לך בידי, לא אמרינן שוה שתי כסף זהב דוקא קאמר וממין הטענה אודי ליה, אלא (כגון) [כיון] דאיהו טעין דוקא ואיהו אמר שוה הכי אמר אין לך בידי כלום בדוקא, אלא כך התניתי לך ליתן שוה [שתי] כסף באיזה מטבע שיצא כשאר החובות. ומיהו בתובע שוה אע"פ שהודה לו בדבר שהוא דוקא חייב, וכן הדעת נוטה, דהא בכלל תביעה [ו]הודאה, והיינו סופא דמתני' דקאתני פירות יש לך בידי אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב, דהא טענה דפירות דומיא דשוה הוא, דהא כור מכל הפירות טעניה ואיהו אודי ליה בדוקא וחייב.
בגמרא אמרינן מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ופי' מה כלים שנים אף כסף שנים, דלהכי כתב רחמנא כלים ללמד על כסף שהוא שוה [שני] כסף, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. קשיא ליה לרש"י והא אמר שמואל [מ' ע"ב] יצאו כלים למה שהן. ולפי' מחק והגיהה אף כל דבר חשוב, ופיר(ו)ש בר מכלים שהן יצאו למה שהן. יש מפרשין לאפוקי שברי כלים שאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלי, כדאמרינן לענין חליפין [ב"מ מ"ז ע"א] מה נעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים, לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז. ובירושלמי [ה"א] מפרש אף כלים דבר חשוב, שיהו חשובין ממון, כלומר ששוים שתי פרוטות, שיהא ההודאה פרוטה וכפירה פרוטה. אבל ראיתי לרב האיי גאון ז"ל בשער השבועות שלו [משפטי שבועות שער א' חלק א'] ולמקצת מחברים שכתבו שטענו שתי מחטין חייב אע"פ שאינן שוות פרוטה וראוי לסמוך על הירושלמי ועוד דאינן שוות פרוטה היאך אפשר, והא אין ב"ד נזקק' לפחות משוה פרוטה, כדאמרינן [ב"מ נ"ה ע"א] ישיבת הדיינין בפרוטה, ולא הוציאו כלים מן הכלל, וכן לענין קדושין ושאר הפרוטות שבמשנה אין הכלים יוצאים למה שהם, ופי' מה כסף חשוב כל מטבע כסף חשוב הוא כיון שהוא יוצא, וכיון שלא הוזכר בכתוב אלא כסף סתם אין לך בו אלא פחות שבמטבעות של כסף.
<h2>דף מ.</h2>
חסר מעה פטור. אלמא כפירת שתי כסף בעינן. וכתב הרב ן' מיגש ז"ל הלכתא כרב, דהא תני ר' חייא לסיועיה לרב.
לא שאנו. דבעי כפירת שתי כסף אלא בשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת של לוה.
אבל טענת מלוה והעדת עד אחד אפילו לא טענו אלא פרוטה וכפר בו חייב. איכא דדיקי, מדקא אמרי' טענת מלוה ואמרינן נמי טענו, אלמא אין נשבעין בעדות עד אחד אלא בטענה וכפירה, כלומר שיהא טוענו בריא, אבל בטענת שמא, כגון דאמר ליה אמר לי עד אחד שנטלת משלי מנה והלה כופר והביא את העד פטור משבועה, הואיל ולא טענו טענת בריא. והרב ר' אפרים תלמידו של רבינו יצחק כך דעתו, והביא ראיה מדאמרינן במסכת בבא מציעא [ד' ע"א] הצד השוה שבהן על ידי טענה וכפירה הן באין, אלמא בשטענו בריא, אבל בשמא לא. ואין אלו ראיות, דמאי טענה דקאמרי טענה שזה תבעו והוא כופר לדברי רש"י ז"ל, אבל אני כבר פירשתיה שם ד[מ]גלגול שבועה מעד הוא דאתיא התם בריש בבא מציעא [שם], וכיון (דמעד הוא) [דמגלגול] (ד)אתיא על כרחיך אפילו בשמא נמי, דהא נשבעין על השמא בגלגול שבועה, כדאמרינן במסכת קידושין [כ"ח ע"א] ולקמן בשלהי כל הנשבעין [מ"ח ע"ב], אלא על כרחך אפילו בטענת שמא קאמר, אלא הכי קאמר שיש הודאת פיו במקצת או עדות עד אחד שהוא כעין הודאה או עדות שני עדים ויש כפירה במקצת וזה צד שוה שבהן. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כך כתב [להלן מ"ח ע"ב] שאין נשבעין על פי עד אחד שלא בטענת בריא. ורבם רבינו הגדול ר' יצחק אלפסי ז"ל לא כך דעתו, שהרי (כל הנשבעין) [כתב] בפרק כל הנשבעין [כ"ח ע"א מדפיו] בעסק חד גברא דאמר ליה לחבריה (אייתי) [אית] לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טעונה דכתנא ואמר ליה אידך אין פתחי ושקלי ודידי שקלי דאת אמרת לי דאי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי, והורה הרב ז"ל דהוה ליה (מחייב) [מחויב] שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, (דהא) [והא] הכא דשמא הוא דלא שקליה באפיה וקאמר דמחויב שבועה הוא, וקרא ומתניתא דיקי הכא, קרא (דכתיב לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה לעולם משמע דדיקי הכי קרא) דכתיב לכל עון ולכל חטאת [דברים י"ט], לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה לעולם, משמע דומיא דשנים בממון. ומתניתא דתניא בהדיא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה (ממון אחד מחייבו שבועה) אפילו בטוען טענת שמא, כגון שאומר גזלתני שלא בפני, אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך בשמא וכיוצא בו, הילכך עד אחד מחייבו שבועה. ומי שאומר אין למדין מן הכללות אין דבריו נכונים, שלא אמרו אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתניתא או בגמרא, אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לן לרבותינו, שאם כן אין סוף לדבר זה ולא נסמוך על התלמוד המסור והערוך בידנו, שהרי רובו כללות. ובשבועת השומרין איכא פלוגתא ביני רבואתא ז"ל, איכא מאן דאמר לא מיחייבי אלא בכפירת שתי כסף, דכי כתב כסף או כלים בשבועת השומרין כתב, ואיכא מ"ד לא ידעינן כפירת שתי כסף אלא במודה במקצת, ואע"ג דכת' ביה כסף או כלים, ערוב פרשיות כתוב כאן, וכי היכי דשדינן כי הוא זה אמלוה ולא אפקדון הכי נמי כסף או כלים אמלוה הוא דכתב, וסברא קמא עדיפא ומסתברא טפי, חדא מדאמר שמואל אבל טענת מלוה והודאת עד אחד לא, לשמעי' נמי בשבועת השומרין דאדרבא ההיא אצטריכא ליה לאשמועי' טפי, תדע דאיצטריך ליה למימר מ"ט דאמר קרא, אלמא אי לאו קרא דמרבי ליה הוה מיפטר, דגמרי' מכל שאר שבועות שבתורה. ותו, דהא כסף או כלים מדריש בכלל ופרט לענין שבועת השומרים, כדאיתא לקמן בפירקין [מ"ג ע"א], ואמאי לא מדריש נמי לְמַה כלים שנים אף כסף שנים לשבועת השומרין. ועוד יש ראיה שאין שבועת השומרין אלא בכפירת שתי כסף, מהא דאמרינן בשלהי כל הנשבעין [מ"ח ע"ב] גבי שותפין ואריסין והוא שיש כפירת טענה שתי כסף ביניהם והנהו דמו לשומרין, משום הכי תקינו להו רבנן שבועה כעין דאוריתא דכפירת שתי כסף, ואי ס"ד בשומרין דעלמא לא בעינן שתי כסף היכי מחמרי רבנן בהני טפי משומרין דאוריתא דהא ההיא שבועה דומיא דשומרין של תורה תקנוה, אלא ש"מ בכולן צריך כפירה שתי כסף וכן עיקר. אבל אין אני רואה דבריו כלל של הרב ר' משה הספרדי ז"ל שאמר [פ"ג מהלכ' טוען ונטען ה"ז] בשנשבעין ונוטלין צריכין שתי כסף, שהללו אינן כשל תורה, ומה שדמה אותן לנשבעין שלא בטענה אינו השם.
כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שתי כסף של מדינה דאית מיניהו בדינר דהוא כסף צורי שמנה, נמצאו שתי כסף עשרים חבות פחות חצי חבה, והפרוטה חצי חבה. ואינו נראה, דשתי כסף שתי מעין ושש מעה כסף דינר, ותנן נמי בפ' הזהב [ב"מ מ"ח ע"א] האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף, והכא תני ר' חייא סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב, חסר מעה פטור, אלמא שתי כסף שתי מעין נינהו, והדינר אית ביה קצ"ב פרוטות, דהכי משערינן ליה בקידושין, והפרוטה חצי חבה כדברי רבנו אלפס ז"ל, נמצאו שתי כסף ל"ב חבות שהן שליש הדינר.
<h2>דף מ:</h2>
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. פטור משבועה, דבעי' הודאה ממין הטענה, ופטור נמי מדמי שעורים, כדאמרינן בבבא קמא [ל"ה ע"ב] דהא התובע טענו חיטים ומודה לו בשעורים שלא הפקידן אצלו, ואמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דאמי. ורבן גמליאל מחייב שבועה, דלא בעי' הודאה ממין הטענה, וכיון דמחייבו שבועה דחשיב ליה מודה מקצת ודאי מחייבו בדמי שעורין. והא דכתובות [ק"ח ע"א] הטוען לחבירו כדי יין וכדי שמן וכו', ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים. לדבריהם דרבנן קאמר, לדידכו דפטריתו טענו חטים והודה בשעורים, אודו מיהת דהכא חייב שבועה, דיש בלשון הזה לשון קנקנים, אבל לדידיה אפילו אין בלשון הזה לשון קנקנים מחייב שבועה דדין טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן דמחייב ר"ג.
טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים. מי שהיה לו לטעון על חבירו חטים ושעורים, וטענו חטים ולא הספיק לטענו שעורים עד שקדם זה ואמר חטים אין לך בידי אבל שעורין יש לך בידי. אם כמערים. אם נראה לב"ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורים ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים חייב שבועה, ואם לאו פי' ואם במתכוין להושיב לו על טענתו של חטים ולא לקפוץ פטור. טענו שתי מחטין. יש מפ' ואפי' עשר מחטין בפרוטה, אם טענו שני מחטין וכפר באחת חייב (טענו שני מחטין וכפר בא' חייב). לפיכך יצאו כלים למה שהן. להתחייב עליהן בכל שהן וכתבו בפירוש, דה"ל למכת' [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו בספים לשמור, מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל (כלים) שנים ודבר חשוב. ואנו כבר כתבנו למעלה [ל"ט ע"א] דבעי' שיהו שוים שתי פרוטות.
כת' הרב אבן מיגש ז"ל היכא דאמר ליה איניש לחבריה חטים יש לי בידך ואמר הנתבע אין, ולאחר כך תבע לו שעורין נמי יש לי בידך, ואמר הנתבע אין לך בידי (אלא) שעורים, מסתברא לן דבכי האי גוונא לא הוי מודה מקצת הטענה, דהא מילתא תליא בסברא היא, דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחטים, נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת הטענה, שהרי בשעה שהודה בה (בלא) [בכל] הטענה שטען עליו הודה ולא כפר ממנו כלום, ומשעה שהודה בה נתחייב בה והויא לה טענה זו שטוען עליו בשעורים לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה מקצת. וכדדיקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא אתיא, דלשון מודה מקצת הטענה לא הוי אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו מודה מקצת מה שכבר טענו עליו, והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו הודה לו. וכן נמי אדם שטוען לחבירו מאה דינרין יש לי בידך ואמר לו אין לך בידי כלום, וחזר ואמר חמשים דינרים יש לי בידך ואמר לו הן, לא מקרי מודה מקצת, דשתי טענות הם ובטענה קמיתא דמאה דינרין לא הו[ד]ה כלום ולא מחייב אלא שבועת היסת, ונפקא לן הא מילתא מיהא דאמרינן טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים קודם שיטענו זה שעורים אמרי' אם כמערים, דהיה נראה לב"ד שהיה רוצה לומר ושעורים וזה קפץ כדי שלא יהא מודה מקצת חייב שבועה דוקא קדם אבל אם טענו ואמר אין לך בידי כלום וטענו שעורים והודה לו פטור משבועה, דשתי טענות הם ומטענה קמיתא דחטים אין מודה לו מקצת, ויש מי שחולק בזה, וצ"ע.
הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור. דבעינן כפירת שתי כסף. הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב. ככפירת כלי ככפירת שתי כסף, כדאמרינן לכך יצאו כלים למה שהן. חדא כרב. הא דקאמר אם הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור, דבעי' כפירת שתי כסף כרב ולא כשמואל, דלשמואל חייב דלא בעינן כפירת שתי כסף. וחדא כשמואל. הא דקאמר אם הודה בכלי וכפר בפרוטה חייב כשמואל היא, דאמר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב.
שבועת היסת. בלא חפץ. היסת הוא המלכה ועצה, כמו [דברים י"ג] כי יסיתך אחיך בן אמך, דמתרגמי' ארי ימלכינך, שנמלכו ונתיעצו רב נחמן וחביריו דהם דורות אחרונים שמלוין וכופרין, תקנו שבועת היסת בלא אנקוטי חפצא. מאן דמתני לה ארישא. דמעות לא הודה לו כלום בפני עדים קאמר דמשביעין אותו שבועת היסת כל שכן אסופא דהודה לו בפני עדים דחייב לישבע שבועת היסת. ומאן דמתני אסיפא התם הוא דאיכא דררא דממונא שכבר הודה לו, אבל רישא דלא הודה לו פטור.
<h2>דף מא.</h2>
[מאי] איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן. שבועה (דרבנן) [דאורייתא] אי מודה מקצת הטענה ועד א' ודר' חייא קמיתא מנה לי בידך אמר לו אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו חמשים, ישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים, והלכת' כוותיה דר' חייא ושבועת ארבעה שומרין ושבועה דרבנן היא שבועת היסת ומשבועת היסת הוא דבעי בתר מימריה דרב נחמן קאי והיינו טעמא דבעי מאי איכא משום דתרויהו נשבע ולא משלם הוא. ואם תשאל היכי אמרינן מאי איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן, והא טובא איכא, דהאי שבועה איתא בנקיטת חפץ, ויש לומר דודאי לאו אטכסיס שבועה קאי דודאי האי הוי (כחפץ) [בחפץ] והאי לא הוי (כחפץ) [בחפץ], אבל בדינא הוא דקא בעי מאי דינא איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן. כלומר, אם החמירו בה כשל תורה, וכיון ששבועה זו בשבועת היסת גבי נשבעין ונוטלין לא למדנו כלום. ורש"י ז"ל כתב בפ' הכותב [כתובות פ"ז ע"ב] דמפכינן שבועיהו, אבל רב אלפסי והגאונים ז"ל אומרים שאין בהם הפוך. וכתוב בהלכות מאי טעמא דמנתבע על תובע מפכינן שבועה, משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אנת אי ניחא לך אישתבע ושקול ואי לא ניחא לך ובעית' לאפוכי עלי שבועה אע"ג דטבא היא לדידי אנא לא ניחא לי בהך תקנתא דמיא למאי דאמרינן [כתובות פ"ג ע"א] כגון האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, זו היא טענת הרי"ף ז"ל בהלכותיו שלא להפך שבועה מתובע לנתבע. (ותבע) [ותדע] דהכין הוא, שהרי אפילו שבועת היסת שמוטלת מן הדין על הנתבע כשרוצה אומר לתובע השבע וטול, ואם אמר התובע איני מקבל עלי לישבע אין שומעין לו, אלא אומרים לו אם רצית ליטול השבע בהפוך שלך ואם לאו שתוק ממנו. כל שכן בשבועת משנה שהיא מוטלת מן הדין על התובע שאין שומעין לו לסלקה מעליו, אלא אם רצה לישבע יטול ואם לאו שותק ממנו, וזו הטענה חזקה כנגד רש"י, אלא שיש לי ללמד עליו זכות, שאני רואה הסוגיא הזאת הולכת דכל דפליגי בין רבנן לדאוריתא חמירא לחיובי ממונא או ישבע או ישלם, ושבועה דרבנן לא רמי בה חיובא דממונא אלא מסלק' ממנו בהפוך זה דרפויי מרפייא בידיהו, וכן נמי אי לא בעי לאישתבועי ולא לשלומי בהפוך שמטא רמיא עליה ממונא לא מפקי' מיניה, וכיון דטעמא הכי איכא למימר נמי בנשבעין ונוטלין בההוא דאוריתא שקלי בלא שבועה. כגון עד אחד [מעידו] שהוא פרוע ופוגם שטרו ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דודאי מפכי' לה, דאמר ליה רבנן אחמירו עלי שבועה, כדאמרי' אנשבעין היסת, ולא עשאוהו כשל תורה, אלא אני רציתי להפכה עליך שתשבע ותפטר, הרשות בידו, שכל שלא רצה לישבע על דבריהם אינו מפסיד דינו לגמרי, אלא מהפך אם רצה, ולא תקינו אלא שלא תהא שבועה זזה מבין שניהן או זה או זה נשבעין, וזה וזה טעם נכון לדעת רש"י ז"ל, ומ"מ יש לבעל הדין לומר שבנוטלין החמירו יותר, שאם רצה נשבע ואם לאו אין מוציאין מיד חבירו כלום, אוקי ממונא בחזקת מאריה שמצינו בכל מקום שאין מוציאין ממון אלא בראיה מפורשת, וכן הדברים מראין כפשטן כדעת הגאונים ז"ל.
(הרדים) [הדרין] לפירושי' מופך שבועה שאם (יטול) [יאמר] לו הלוה למלוה עד שאתה אומר שאעשה שבועה ולא אשלם עשה אתה השבועה וטול, ואם לא רצה לעשותה המלוה פוטרין אותו הלווה מידו. בדאוריתא. בשבועת מודה מקצת ובכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. לא מפכינן שבועה. שאינו יכול לומר הנתבע שהוא מודה מקצת שהוא חייב שבועה לתובע השבע אתה וטול, שהחיוב על הנתבע אם ישבע ויהי פטור ואם לא ירצה לישבע ישלם. בדרבנן. כגון שבועת היסת. מפכינן שבועה, דיכול לומר לוה השבע אתה וטול, דהא מן הדין בלא שבועה אני פטור. איכא ביניהו מיחת לנכסיה. אם לא ירצה לישבע נחתינן לנכסיה, אבל בדרבנן בשבועה דרבנן דהיינו שבועת היסת אם לא ירצה לישבע לא נחתי' אנכסיה.
הא דאמר מר בר רב אשי בדאוריתא מפכי שבועה, הלכתא כמר בר רב אשי בר מהני תרי, כלומר כל היכא דלא אתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי, הלכתא כוותיה בר מהני תרי, מיפך שבועה וחיורי [חולין ע"ו ע"א], וסימנך הפך לבן, כך כתבו הגאונים ז"ל, ומסורת היה בידם. ובעל הלכות ז"ל כתב בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא, והכי איתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב].
איכא ביניהו שכנגדו חשוד על השבועה. דאמרינן לקמן [מ"ד ע"א] אם היה חשוד הנתבע שהוא חייב לישבע, מפכינן ליה אתובע ונשבע ונוטל. בדאוריתא. אם היה מחויב שבועת התורה, החשוד. מפכינן ליה אאידך ונשבע ונוטל, כדאמרינן בפרק כל הנשבעין [שם] אלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו' ושכנגדו חשוד על השבועה, אבל אם היה חייב החשוד שבועה דרבנן, כגון שהוא שבועת היסת, לא אמרינן דנשבע התובע ויטול דתקנתא הוא דשבועה זו מדרבנן היא. (דתקנתא) [ותקנתא] לתקנתא לא עבדינן. דלא מתקנינן על התובע שישבע ויטול שלא מדעת נתבע, אבל מדעתיה מצי לאפוכיה. וה"מ כלהו דאמרי' בשבועה דרבנן, ה"מ לענין שבועת היסת הוא דאמרינן הכי הוא דהוא נשבע ולא משלם, אי נמי בהנך דמחייבי שבועה דרבנן כעין שבועה דאוריתא והן נשבעין, כגון שותפין והאריסין האפטרופסין ומאי דדמי להו, אבל בשבועה דרבנן כעין דאוריתא דהנך נשבעין ונוטלין לא צריכי' לשמוטי, דהא אי לא אשתבע לא שקיל מידי. נקטינן השתא, דכל מאן דמחייב שבועה ולא בעי למשתבע, אי שבועה דאוריתא הוא דהוא נשבע ולא משלם, כגון שומרין ומודה מקצתו ועד אחד, נחתינן לנכסיה, ואי שבועה דרבנן כעין דאורייתא הוא חזינן אי מהנך נשבעין ונוטלין הוא אמרינן ליה אי בעית למשקל אשתבע, ואי לא לא יהבינא לך מידי, וכיון שכן לא צריכי' לשמותיה, ואי מהנך דנשבעין ולא משלמין הוא, אי נמי שבועת היסת דהוא נשבע ולא משלם הוא משמטין ליה עד דמטי תלתין יומין ונגדי' ליה ושרי' ליה. והא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה, דוקא שבועת היסת, דכיון דעל הנתבע הוא, מצי אמר ליה לתובע אנא לא בעי' לאשתבועי, אי ניחא ליה אישתבע דאית לך גבאי ושקול, ואי לא לא תשקול, אבל לגבי שבועה דרבנן כגון כעין דאורייתא, כיון דנשבע ונוטל, כגון שכיר וכן נמי אי חשוד השכיר לא אמרינן דצריך שבועה הבעל הבית, אלא מפטר בלא שבועה, ולא מצי לאפוכי [מתרי אנפי], חדא דטכסיסא דשבועה דאוריתא היא, ועוד דכיון דנשבע ונוטל מצי נתבע למימר ליה אנא לא ניחא לי לאשתבועי כלל, את אי בעית דתשקול אישתבע ושקול ואי לא לא יהיבנא לך מידי ולא משתבענא מידי. וכן הנך נמי נשבעין ולא משלמין כגון שותפין ואריסין דמחייבי שבועה דרבנן כעין דאוריתא, דכיון דאטענת שמא הוא דמשתבע לא מפכי שבועה לההיא שבועה אתובע. דתובע ישבע דהיא טענתיה שמא הוא. וצ"ע בשבועת הסת אי אמרינן אע"ג דלא טעין טענינן או לא. ונראה מדאמרינן איכא ביניהו מיפך שבועה, ולא אמרנן איכא ביניהו דבדאוריתא אע"ג דלא טעין טענינן ליה, ובדרבנן אי טעין אין אי לא טעין לא, כדמשנינן מה בין זה לפוגם את שטרו ש"מ דשוין הם ואע"ג דלא טעין טענינן ליה.
עד דמטי זמן נגודיה. דהוא תלתין יומין, דסתם שמטא תלתין יומין [מו"ק ט"ז ע"א], כדאמרינן [קדושין י"ב ע"ב] רב מנגיד אמאן דחילא עליה שמטא דרבנן תלתין יומין, ולא אתי תבע לשמטיה. אשתבע לי. דלא פרעתיך. ומה בין זה. שלא פגם את שטרו לפוגם את שטרו, דתנן [כתובות פ"ז ע"א] הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, כיצד היתה כתובתה אלף זוז הוא אומ' נתקבלת כתובתיך והיא אומ' לא נתקבלתי אלא מנה, הואיל והודית במנה פגמה שטר כתובתה ולא תפרע אלא בשבועה, דליכא למיסמך תו אשטרא, דאיכא למימר טפי קבלה, השתא דאמרי' שמשביע את זה מה יפה כחו משאר פוגם את שטרו. התם גבי פוגם אע"ג דלא (תעין) [טעין] לוה אשתבע לי אלא אמר פרעתיך, טעינינן ליה אנן ואמרינן ליה לבעל השטר אשתבע. וכת' הרב ן' מיגש ז"ל דחייב שבועה כעין דאוריתא בחפץ, דהא דומיא דפוגם את שטרו קאתני, ועוד דכיון דנשבע ונוטל הוא, ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה שבועת הסת אלא היכא דאיחייב בה הנתבע ואפכה על התובע, אבל שבועה דהויא מעיקרא על התובע דמשתבע ושקיל לעולם הוי כעין דאורייתא. ואיכא מאן דפשיט מיהא דרב פפא היכא דמפיך איניש שטרא ואמר ליה האיך האי שטרא בעיקר ממוניה הוה ביה רבית, אי נמי אמר ליה שטר אמנה הוא דמחייב לבעל השטר דמשתבע ושקיל כי היכי דחייב רב פפא שבועה על טענת פרעון. ואנן לא חזינן להאי סברא, דעד כאן לא קאמר רב פפא שבועה אלא על טענת פרעון, משום דהאי שטרא לפרעון קאי, הילכך כי טעין במידי דעביד למהוי בההוא שטרא הוא דקא טעין, ולא קא מכחיש לשטרא בההוא טענתא דיליה, דהא שטרא לפרעון קאי כדאמרינן, אבל בטוען רבית יש בשטר, או שטר אמנה הוא, היכי משגחינן בטענתיה ומחייבי' ליה להאי שבועה עליה, (והאי) [והוא] מיגו טענתיה הוא דקא מכחיש ליה שטרא ולמעקר' למאי דאיכא בשטרא הוא דאתא, וכיון שכן לאו כל כמיניה דקא טעין טענה דמכחשא לשטרא, הילכך לית לן ראיה דמשגחינן על כי האי טענה ומחייבינן בעל השטר על השבועה צריך הוא להביא ראיה על כן.
ואי צורבא מדרבנן הוא. המוציא שטר חוב והלה אומר לשתבע לי לא מזדקקין ליה. בגמרא קס"ד דלא משתבעי' לי' ויגבה ממונו, ופריך צורבא מדרבנן משלח גלימא דאנשי. ומשני לא קאמר שלא נשבע ויגבה חובו, אלא לא מזדקקין ליה. כלומר, אין אנו נזקקין לעולם שישבע אלא מהדרי' לעשות פשרה ולא ישבע.
<h2>דף מא:</h2>
גמ'. ה"ג ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, אבל הרב הספרדי כתב, וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהם שהוא נאמן, וכך מצאתי בהלכות גדולות. ויש להשיב אם נאמן הוא למה אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים, והא אם פרעו שלא בעדים פרעון הוי, ויהא נאמן מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדינת הים כגון דליכא בטול תנאה נאמן.
ה"ג לא תפרעו אלא באפי ראובן ושמעון, אזיל פרעיה באנפיה סהדי אחריני אביי אמר באפיה סהדי פרעיה הא פרעיה, וכן עובדא דהלכתא דבתרא ההוא דאמר לה כי פרעת (לא פרעתיה) [לי פרען] באפי [תרי] דתנו הלכתא, אזל פרעיה באנפיה סהדי אחריני ואתנוס, וכתב ר"ח ז"ל מסתברא (בדלא אמר ליה לא) [בדטעין] פרעתיך באנפי סהדי אחריני והלכו להם למדינת הים, אבל איתנהו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהמני, ולפי פירושו אע"ג דאמרינן לעיל אינו נאמן יהבינן ליה זמנא ונטרי' ליה אי מייתו להו או לא, אבל הכא לא נטרי' ליה, דלהכי אמר ליה ראובן ושמעון שהוא יודע שקבועין עמו ואינן הולכין למדינת הים, כי היכי דלא לדחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן ב"ד. והרב הגדול אלפסי ז"ל השיב עליו מיהא דאמרינן לקמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה הוי פרעון, אלמא צריך שיודה, ואין זו תשובה על דברי ר"ח ז"ל, דאיהו לא גריס בההוא עובדא פרעוה באפיה סהדי, אלא פרעו סתם בלא עדים קאמר, וכן כתב הרב הספרדי ז"ל כדברי ר"ח ז"ל. וכן מצאתי בהלכות גדולות. ולדבריהם, שכתבו בההיא דרבא נאמן אתיא להו שפיר, והיכא דא"ל אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ואם אמר באפיה ראובן ושמעון אינו נאמן, אלא יבואו עדים ויעידו, ואם לאו יפרענו עכשיו ולכשיבואו עדים יחזיר לו את שלו, שכך התנו ביניהם. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל דהא פסלינהו, כדאמרינן לקמן במהימנת עלי כבי תרי, אינה תשובה לפי דעתם, שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים אין בלשון התנאי הזה אלא לשון התראה שאין לכפור בו, אבל לא לפסול עדותם של עדים, אלא א"כ פירש, ואעפ"כ אין לנו אלא כדברי הרב אלפסי ז"ל, כמו שכתב בהלכותיו, וכן כתב רש"י שהלה טוען עידי שקר, אלמא אע"פ שבאו העדים אינן נאמנין.
ויש מי שפר' שהודה שאם פרעו שלא בעדים פעם אחרת יכול לתבוע אותו ממון וגבהו על פי אותן עדים, אע"פ שאינן נאמנין על הפרעון, כיון שכבר פרעו נאמנין להעיד עליו, שהרי לא נפסלו אלא לאותה עדות של אותה פרעון. והרב הלוי ז"ל כתב דאפילו אסהידו ביה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותיהו לאו סהדותא הוא, דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו, הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דקא יהבי[ה] ניהליה מעיקרא מידי ומיפטר. ויש מי שאומר שאע"פ שכל העדים פסולין לאותו פרעון, אם הודה בפני עדים שנפרע והעידו עליו בכך נאמנין אע"פ שכפר, שלא נפסלו אלא לאותו פרעון, וכן היכא דא"ל מהימנת עלי כבתרי דלא מהמני סהדי אי אמרי באנפנא פרעיה, אבל אמרי באנפנא אודי ליה דפרעיה מהימני. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבתרי כל היכא דאמרת לא פרענא אע"ג דאתו בתרי ואמרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי מהימן, דהא הימניה כל היכא דאמר לא פרענא והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרעוה אלא באנפי פלוני ופלוני ואתו סהדי אמרי דאודי נאמנין, שהרי לא פסלן אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאו הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנו עליו, ועוד שיד בעל השטר על התחתונה.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי וכו' לא היו דברים מעולם. שלא לויתי כלום. אזל אייתי סהדי דאוזיף ופרע, אמאן נסמוך. כלומר אלו אסהידו דאוזפיה ולא אסהידו דפרעיה מחייבי' ליה למפרע בסהדותיה, דהשתא אמאן נסמוך, אי אהני סהדי הא אמרי דפרעיה, נסמוך אדידיה הא אמרי לא היו דברים מעולם, כלומר לא לוה כלום. רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאמי. כלומר, מעיקרא כי אמר לא היו דברים מעולם ממילא שמעת דלא פריע מידי, הילכך כי אמרי הני סהדי אוזפיה ופרעיה מקבלינן סהדותיהו ומפרעון אינן נאמנין, דהא איהו מודה דלא פרע ומכחיש לעדים, ותו לא מצי למימר לויתי ופרעתי דאין טוען וחוזר וטוען. וא"ת אמאי לא מהימן כי אמר לא היו דברים מעולם משום מגו דאי בעי למימר לויתי ופרעתי, וכי אמר לא היו דברים מעולם נאמן, ויש לומר והא איכא עדים דאוזפיה ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. וכתב הרא"ם ז"ל וילפינן השתא מהאי מעשה, דמאן דמודו לחבריה בבי דינא דאית ליה גביה מידי, ולבתר הכי טעון דאשתלי בההיא אודיתא וקאמר דלית גביה ולא מידי, וקא מייתי לא איכפת (ליה) [לן] בהנהו סהדי דמכי אודי [אודי] דהא הכא דאודיתא דלוה מגו כפרנותיה נקטינן ליה בהודאה (דיליה) [דלוה] ולא משגחי' בהנהו סהדי דאמרי בתר הכי פרעיה והוא נמי אינו יכול לחזור ולטעון טעיתי דודאי לויתי אבל פרעתיו כדאמרי עדים. וכ"ש היכא דאודי בפי', דמחייבי' ליה בהודאה דיליה ולא משגחינן בהנהו סהדי דאמרי בתר הכי פרעיה, ולא עוד אלא אפילו איכא בההוא סהדותא חובה עליה מקבלינן מיניה ההוא חובה ולא מקבלינן מיניה ההוא זכותא, דהא הכא מקבלינן סהדותיהו דאוזפיה ולא מקבלי' סהדותיהו דפרעיה משום אודיתא דנקיטנא מגו כפרנותיה דלא פרע מידי מההוא הלואה.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני. רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה. פי' רש"י ז"ל כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים, שלא אמ' לו בשעת הלואה בעדים פרע לי, הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע או שלא בעדים, וכי אמר בעדים לאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך. ור"ח ז"ל כתב הוחזק כפרן, כלומר אם יטעון אח"כ שפרעתיך אינו נאמן. רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולא אדעתיה, פי' העדים כיון דלא רמיא מילתא עליהו לאו אדעתהון והם שכחו, וטענתיה דלוה טענה היא. וכן פי' בהא דאמרינן בסמוך גבי קיצותא דתרעי והא אמרת כל מילתא דלא רמיא עליהו דסהדי אינשו ולאו אדעתיהו וטענתא דלוה טענה. ואינו מחוור, לפי שאין ראוי לומר ששכחו העדים כמה מזדבן קבה דעפצי ויעידו עדות שקר, ותרתי לא עבדי. ויש לדקדק בשמועה זו מיהא דגרסי' בפרק גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"א] רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא, אתא לקמיה דר' יצחק נפחא, אמר ליה הב לי זוזאי, אמר לי' פרעתיך בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו, אמר ליה ואי לא אתו לא מהימנא והא קי"ל המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, א"ל אנא בההיא דמר סבירא לי, דאמר ר' אבא אמ' רב האומר לחברו מנה לי בידך ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו, והא אמר רב גדל אמר רב הלכה כרב, ואף ר' לא אמר אלא לברר אנא נמי לברר קא אמינא. ופי' ר"ח ז"ל שאם באו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם. כן דרך הרי"ף ז"ל בלשון צריך לברר. ויש מי שמתרץ דהתם בשטוען פלוני ואומר פלוני ופלוני עדים שפרעתיך בפניהם ואמרתי להם היו עלי עדים, דליכא למימר לאו אדעתיהו, אבל הכא כשאמר פלוני ופלוני ראו, וכיון שלא היו עליו עדים לא רמו אנפשיהו ולא דכירי. וזהו התירוץ על דרך הר"ח ז"ל. או יש לומר שכיון שלא היו מזומנין להעיד, איהו גופיה לא דכיר מאן נינהו. ורבי' ש"צ כתב, שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו ואמרו לא היו דברים מעולם, והלה עומד כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם ואינן זכורין בדבר, אינו נאמן, דבמקום עדים לא מהימן, דאפילו מגו במקום עדים לא אמרינן. ושמעתא דהתם בהכי עסקינן, וקמ"ל שצריך לברר דבריו ולהביא העדים שמא יאמרו לא היו דברים מעולם ונמצא כפרן אם לא יטעון טענה אחרת, או שמא יאמרו הם איך היה מעשה ויתברר הדבר מעיקרו, אבל אם אמר באמת שפרעתיך אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתיך, או ביני לבינך, אמרינן מילתא דלא רמיא עליה הוא ונאמן, מתוך שיכול לומר מתחלה פרעתיך שלא בעדים, שהרי אין צריך לפרעו בעדים.
<h2>דף מב.</h2>
ההוא דא"ל לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך, אמר ליה ולאו פרעתיך מאה קבי עפצי ביום פלוני דקיימי בשתא שתא, אמר ליה בארבעה ארבעה הוו קימי. כלומר מעולם לא נפרעתי, שקר אתה אומר, ועוד מה שאמרת שבאותה שעה בשתא שתא הוו קיימי, בארבעה ארבעה הוו קיימי. ענין אחר, דטוענו מאתים ולוה אומר שפרעו הכל דיהב ליה קבי דקימי בשיתא שיתא והם שש מאות, והמלוה אומר בארבעה ארבעה הוו קימי ולא נתת לי אלא ארבע מאות דינרין. אתו סהדי ואמרי דבארבעה ארבעה הוו קימי אתא לקמיה דרבא אמר ליה הוחזק כפרן. דמה שהיה אומר בשיתא שתא הוו קימי לא היו הולכים כי אם ארבעה ארבעה, והלכך הכל שקר אפילו מה שאומר שפרעו וחייב לפרעו עכשיו. א"ל רמי בר חמא והא אמרת כל מילתא דלא רמא וכו'. והלכך לא הוחזק כפרן, דלא דכירי עדים, או הוא אינו זכור, אבל פרע הכל. אמר ליה רבא קיצותא דתרעא מידכר דכירי לה אינשי. וודאי הוחזק כפרן. ואית דגרסי אתא לקמיה דרבא חייביה, ומוכיחין מדלא אמר הוחזק כפרן אלמא במאתן בלחוד קאמר.
סטראי נינהו. כלומר, מצד אחד היתה חייב' אותם לי. לצדי המשכן [שמות כ"ו] מתרגמינן לסטר משכנא. איתרע שטרא. מדלא אמרינן איבטיל שטרא, ש"מ דלא בטיל לגמרי, אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסי בני חורין ובשבועה, כך שמעתיה ו(ה)קרובים דברים הללו לדברי ר"ח ז"ל שכתב אפילו כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה, דדיקינן מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא ש"מ כדאמרינן. וההוא גברא דיהב זוזי אתורי, הכי הוה מעשה, שהלוהו מלוה זוזי שיקח בהם שוורים וירויח בהם, ואחר שלקח אמר לו תיב אמסחתא וקבל זוזך דאנא חייב לך, ושמא ממון אחר היה לו אצלו ופרעו מאלו ומנה זו יפרע בזמן אחר, ורגלים לדבר, שהרי לא נטל שטרו ממנו ומשום הכי לא איבטיל שטרא לגמרי. ומה שהביא הרי"ף ז"ל מינה ראיה לדבריו, אינה ראיה, אלא שיש לסמוך על דעתו ועל דעת רבנו הגאון ז"ל. ודברי רש"י ז"ל מטין לדבריהם. ועוד, שאין בדקדוק לשון איתרע כלום, דכל שטרא דלא אבטיל אלא משום ספיקא שייך ביה האי לישנא, כדאמרינן [כתובות ל"ו ע"ב] האי שטרא ריעה לא מגבי' ביה. ואיתמר בעלמא [חולין י' ע"ב] (ספק) [סכין] אתרעאי בהמה לא אתרעאי אע"פ שהוא פגום לפניך, וכן כיוצא בהן. ובפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א] אמרינן כגון אבא מר בריה קרענא שטרא אפומיה, קרענא ס"ד, אלא אימא מרענה שטרא אפומיה, מכאן משמע ודאי דכל ריעותא דשטרא דאיתמר בגמרא למימרא דלא מגבינן ביה כלל, ומיהו מקרע לא מקרעינן ליה. ואיני יודע אם תפס בעדים אם מוציאין מידו, מ"מ כיון דלא קרעי' לשטרא לא אמרי' ללוה דלשתבע הסת וליפטר כמו שאמר בהלכות, דהיכי נשבע ונקיט מלוה שטרא עליה, אלא אי בעי מלוה דלשתבע ליה הסת וליהדר ליה שטרא משבעינן ליה.
כתב הרב ן' מיגש ז"ל, דכי אמרינן ה"מ דפרעיה באפי סהדי מסתברא לן דדוקא היכא דמסהדי סהדי [דבתורת] פרעון יהבינהו ניהליה ולא ידעי אי מהאי שטרא הוה ההוא פרעון או משטרא אחרינא, דכיון דקא מסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה איתרע שטרא דהא ליכא מגו, אבל ה[י]כא דמסהדי דיהב לו זוזי ולא ידעי אי בתורת פרעון או פקדון או במתנה ומאי דדמי להו, אמרינן מיגו, דהא אמרינן מגו דאי בעי אמר לא היו דברי מעולם יכול למימר סטראי נינהו, אלמא כל היכא דאיכא למימר מגו מהימנינן ליה, הכי נמי כיון דאיכא מגו מהימן. וממעשה דרב הונא ורב יהודה בפרק שבועת העדות [ל"ד ע"א] (ו)ילפינן דהיכא דאיתא סהדי ומסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי' אי בתורת מתנה יהבינהו ניהליה [אי בתורת פקדון] וקא טעין הנתבע דבתורת מתנה יהבינהו ניהליה (וקא טעין הנתבע) דמהימן, דגרסינן התם ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני וכו' אלמא אע"ג דאיתה סהדי דיהיב לה זוזי באנפיהו, כיון דלא ידעי אי לשו(ן)[ם] פרעון יהבינהו ניהליה אי לשום מתנה יהבינהו ניהליה אית ליה למימר לשום מתנה יהבינהו.
ואין דבריו ברורים במקום הזה, דמנא ליה דנאמן לומר במתנה נתנם לי עד דמהימן ליה בטענה דסיטראי משום (דאי) [האי] מגו הא ודאי מסתברא דכי היכי דלא מהימן תטען סיטראי נינהו להוציא ממון זה, הכי נמי לא מהימן למימר במתנה נתנם לי, וההיא דבפ' שבועת העדות [ל"ד ע"א] לא רמיא, בההיא לית ליה גביה ולא מידי דנימא לשום ההוא פרעון יהביה, וכיון שזה טוען לשום הלואה וזה אומר לשום מתנה, נאמן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וה"ה שנאמן לומר לשום פרעון נתנם לי שהיית חייב לי סך אותו ממון, אבל הכא כי היכי דאיכא עדים דיהבינהו ניהליה לשם פרעון סתם לא מצי למימר סיטראי נינהו, הכי נמי כי יהבינהו סתם ולא הזכיר שם פרעון לא מצי למימר במתנה נתנם לי, דמסתמא לשום ההוא פרעון דשטרא יהבינהו ניהליה, והך טענה גריעא טובא מטענה דסיטראי, דלא עבידי אינשי למיתן מתנה כמה דעבידי לאיפרועי חובות דידיה. ועוד מי דמי, התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו, אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן, דכל דלא ידעי' במאי קבלינהו איתרע שטרא ואמרינן צריך התובע להביא ראיה שלא נפרע השטר.
מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא. שאם אהיה טוען פרעתיך לך ויכילנא לאשתבועי לך, כדאמ' [מ"א ע"א] ואי אמ' אישתבע לי משתבע (לך) [ליה] וכת' לו נאמנות כמו שכותבין עכשיו, דלא ישבע, והיינו דאמרו נהי דהימניה טפי מנפשיה למהוי נאמן יותר מדנפשיה, אבל אביי ורבא סבר דאפילו מעלמא הימניה. מהימנת לי כבתרי [וכו'] אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי. ושנים מזימין אפילו מאה [מכות ה' ע"ב], הילכך כי היכי דחשבינן גבי עדות תרי כמאה, הכא נמי נימא האי דהימניה כתרי אפילו כמאה הימניה, וכי היכי (דמודיה) [דמהימן] כתרי הכי נמי כתלתא, והילכך יפרע לו הממון. ואיכא דמקשי, אמאי יפרע לו הממון הא הוא הימניה כבתרי ולא יותר מתרי, ונימא תרי ותרי נינהו, ואוקי ממונא בחזקת מריה, ונ"ל דהכי נמי קאמר דהימניה כתרי וכתלתא דהוה תרי להדי תרי, (מי') אם תפס אפילו בפני עדים לא מפקינן מיניה דמ"מ תרי ותרי נינהו ואי תפס לא מפקינן מיניה. ענין אחר, דהכי התנה מהימנית לי כבתרי (ריותא) [ביותר] הימניה משני עדים, דהכי קאמר ליה מהימנת לי מבתרי דתהוי נאמן יותר משני עדים (ככל) [דכל] העולם פסיל לגביה.
כתב הר"ז ז"ל ואיכא מ"ד דכי אמרי' דתרי פסילי לההוא סהדותא, היכא דאמרי באנפנא נפרע ליה, אבל היכא דאמרי באנפנא אודית ליה דפריע אודיתא מלתא אחריתי היא ומהימני עלה, ואנן לא אסתברא לן הכי, מדאמרינן לעיל בגמרא [מ"א ע"ב] מאי אמרת לקיומיה תנאי' זיל איתינהו דהא אנא ורב ששת דגמירנא וכו' למה ליה לרב נחמן למימר לההוא גברא זיל איתינהו, והא אודיה קמיה בבי דינא דפריע הוא, דהא אמר ליה כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי, אלא ש"מ כי היכי דלענין פרעון פסול כל סהדותא עד דהוו באפיה תרי דתנו הלכתא, לענין הודאה נמי בעי' בתרי דתנו הלכתא, ומשום הכי מאי דאודי קמיה דרב נחמן לחודיה לא הויא הודאה. ובדין הוא דלימא ליה זיל אודי נמי באנפיה רב ששת כי היכי דאודית באנפאי, אלא לפרסומה דמלתא דפרעונא אמר ליה זיל איתינהו, ע"כ.
ואין הראיה נכונה, דהא רב נחמן לא אמר ללוה שיביאם, אלא למלוה אמר כך, ואי משום דלא מהימן הוא, למה ליה למימר למלוה הכי, ומה תועלת הוא לו אם יביאם, ואדרבה איפכא מסתברא מיניה דאי רב נחמן וחד דעמיה לא מהימניה לא הוה אמר ליה זיל איתינהו, אלא כדקאמר איהו עד דמיתי תרי דתנו הלכתא. אלא ודאי מילתא בעלמא הוא דקאמר ליה, כיון דקא מודית דפרעך, פרעון הוי ופטור הוא הלוה ואין לך עליו כלום, ומה אתה טוען עליו, ואי משם דהוה ניחא לך שיפרעך באפי תרי דתנו הלכתא אתה מתרעם עליו ומביאו לב"ד על חנם (ועל) [זיל] איתינהו. ולענין הדין נראין הדברים שהאומר לחבירו מהימנת עלי כבתרי כל אימת דאמרת לא פרענא [אפילו אודי ליה באפי אחריני לא מהימני דהא אמר לא פרענא], ולא אודאי ליה, וכיון דאמר לא פריענא מהימן, דהא המניה, אבל האומר כי פרעת לי פרען באפי פלוני ופלוני, אע"ג דאי פרעיה באנפי אחריני לא מהימני, דאיהו פסלינהו לההוא פרעון, אבל אי אודי ליה באנפיה אחריני נאמנין, דהא לא אפסילן אלא דלא לפרעיה באפיהו, כלומר דפסיל ליה לעדות פרעון, אבל לא להודאת פיו שהרי לא התנה עליו, ולא עוד [אלא] אפילו באו שנים ואמרו מעידים אנו שפרעו בפני אותו פלוני ופלוני והם שהלכו להם במדינת הים נאמנין, שאין לך בו אלא תנאו בלבד לא תפרעון אלא באפי פלוני ופלוני, והרי פרעם בפניהם. כך נ"ל. וא"ת א"כ מה הועיל בתקנתו שהוא חושש לעידי שקר ולפי' פסלן, והרי נאמנין עליו לומר שהודה לו, ולטעמיך וכיון [שפסלם] וכי אינן יכולין להעיד עליו שלוה ממנו או שמכר לו את השדה, אלא אין לך בו אלא תנאו בלבד, והרי הועיל לפסלן לפרעון דשכיח ליה ולא העלה על דעתו דבר אחר שאין עדים מצויין להעידו אלא בפרעון.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. מאי טעמא, כי יתן איש אל רעהו, ואין נתינת קטן כלום. פי' הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דדוקא שבועה הבאה מחמת טענה, כגון מודה מקצת ועד אחד לדבריו (ז"ל), אבל שבועת השומרין וכן של שותפין ואריסין וכל שנשבעין בשמא (או) נשבעין בטענת קטן, ואע"ג דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש, אשומרין כתיב שדיה [א]כי (ה)הוא זה, דערוב פרשיות כתוב כאן. ולדידי קשיא ליה הך סברא, דאי משום הא הכי נמי כתיב [שם] כי יתן איש אל רעהו בשומר שכר, ועל כרחיך משבועת השומרין ממעט קטן, דהא התם לא כתיב מודה מקצת, ועוד דאי הכי כי מקשינן רישא דמתני' אסופא לישני מאי נשבעין לקטן דקתני שבועת השומרין. ולישנא נמי הכי דיקא, ולהקדש נמי שבועת השומרין דתקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות כדפריש במציעא [נ"ח ע"א]. ותו דגרסי' בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ו ע"א] א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, מ"ט דאמר קרא [שמות שם] על כל אשר יאמר ישלם שנים, ואיתיביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר' אבא כי יתן איש, אין נתינת קטן כלום, אין לי אלא בשנותנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין, ת"ל עד האלהים יבוא דבר שניהם, עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד, ואם איתא תהא כאבידה, ופריך רב אשי אבדה קא אתיא מכח בן דעת, האי לא אתי מכח בן דעת, שמעינן השתא (דמודין) [דמדין] השומרין מעטיה רחמנא לקטן, הילכך לא מיחייבי' ליה שבועה בנתינתו כדלא מחייבי' ליה כפל, ועוד, דאי ס"ד מיחייבי שבועת השומרין ודאי מיחייב נמי כפילא, דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינין מיחייב כפילא לעולם, וכיון דהאי פטור מכפילא ודאי מפטר משבועה. וקרוב אני לומר, שאינו מתחייב כדין השומרין, אלא שזה צריך תלמוד. ומיהו כיון דאמרינן בשמעתין כדר' אליעזר בן יעקב דקטן שטען טענת בריא בטענת אביו והודה הלה במקצת חייב, ש"מ דבריא דידיה בריא הוא, הילכך משבעי' היסת אטענתיה משהגיע לעונת הפעוטות (וכיון) [וכל] שכן לשבועת שמא מדרבנן, כגון השותפין והאריסין מיחייב אטענתיה כדברי הרב ז"ל.
ועוד כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל והיכא דאתא לקמן קטן כשהוא נתבע או במידי דאית ליה הנאה לידיה דקטן קא תבעי' ליה, כגון מאי דהוי מחמת משא ומתן ומאי דדמי ליה, וקא מודה האי קטן לקמן בההיא מידי דתבעי ליה מיניה ואית ליה מהיכא דפרע מיחייבינן ליה למפרע, ואי לית ליה למפרע נטרינן ליה עד דהוי ליה, ואי לא קא מודי ליה בההוא מידי נטרינן ליה עד דגדיל והדר משביעין ליה דקטן לאו בר שבועה, דהא תנן אין משביעין את הקטן, ואי במידי דלא מטי ליה הנאה הוא דתבעי ליה, כגון נזקין וחבלות ומאי דדמי להו, אע"ג דמודה נמי ואית ליה מהיכא למפרע לא מחייב, משום דקטן לאו בר חיובא הוא כלל, ואפילו גדול נמי לא מחייב למפרע מידי מההוא הזק דהזיק בקטנותיה, דאם כן אתה מחייב כל קטן שהגדיל בימי גדלותו על כל מה שעשה בימי קטנותו, והא ליכא למימר הכי (בדבר) [דדבר] ידוע הוא דקטן לאו בר עונשין הוא ולא בר חיובא, הלכך אפילו גדול נמי לא משלם מידי. תדע דתנן [ב"ק פ"ז ע"א] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, ותנן העבד והאשה פגיעתן רעה, וקתני בהו בעבד ואשה אבל משלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם, ואלו לגבי קטן לא תני הגדיל הקטן חייב לשלם, אלמא הנך דגדולים נינהו ובני דעת בשעה שהזיקו ואריא הוא דרביע עליהו מלשלומי, משלמין לאחר זמן, אבל קטן דלאו בר דעת פטור מלשלם אפילו הגדיל. והוא דתבע להו במידי דמיחייב ביה התובע לאשתבועי ומשקל כגון שכיר דהוא מודי דמטא מיניה הנאה לקטן, אי נמי הבא ליפרע מנכסיו, דינא הוא דמשתבע ושקיל מיניה, והיינו דשמואל דאמר לקטן ליפרע מנכסי קטן, דעד כאן לא אמרינן אין נשבעין אלא בשבועה דתבע ליה הקטן, שהוא בנשבעין ולא משלמין היכא דהויא ההיא שבועה מחמת טענת הקטן, משום דטענת קטן לאו כלום הוא כדבררינן לעיל, אבל שבועה דלא הויא מחמת קטן דינא הוא דמשתבע ושקיל, (בהא) [דהא] גדול הוא דתבע והוא ישבע. ולית לן בכל הני דקתני במתני' נשבעין ונוטלין מאן הוא דמשתבע ושקיל מקטן, אלא שכיר בלחוד, דהא הנך אחריני במידי דלאו הנאה לקטן הוא דקא תבעי, וחנוני על פנקסו נמי אע"ג דהאי קא משלם לפועלים דמידי דמהני ליה הוי הך פעולה דעבדי גבי' ואכתי לא איפטר מיניהו בהך המחאה דאמחוני אצל חנוני, דהא לית ליה גבי חנוני מידי, משום דחנוני המקיפו הוא. והוה ליה הך תביעה דקא תבע החנוני תביעת מידי דלא מטא מיניה הנאה לקטן כלום כיון דעבדנא דאמר ליה למיתן ליה לפועלים מידי דמטי הנאה לידיה הוא משתבע ושקיל, דמצי אמר ליה אנא מאי דאמרת למיתב להו יהבית ובהנאתך הוא דיהבית ההוא מידי ופועלים הוא דשקלי מינך השתא מאי דלא הוה להו גבך. ע"כ.
ור' אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור. כיון דלא תבעיה אחר. פרש"י ז"ל (והתנא) [דהתנן] (גיטין מ"ח ע"ב) המוצ(י)א מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. כתב רבי' שצ"ו לא היא, משיב אבידה מדאוריתא פטור שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, כדאמרינן בכתובות [כ"ב ע"א] מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה. והא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, בטוענו הלה כמו שכתבנו שם.
<h2>דף מב:</h2>
ה"ג וכן כתוב בהלכות הרי"ף ז"ל אלא בדרבה קמפלגי, והכי פירושא, לעולם בטוענו קטן, ודקא אמרת אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ה"מ בבא מחמת עצמו דרחמנא פטריה, דכתיב [שמות כ"ב] וכי יתן איש, ואין נתינת קטן כלום, אבל בא בטענת אביו נשבעין, מפני שאינו יכול להעיז פניו בפני בן בעל חובו מאחר שטוענו בריא, והיינו טענת עצמו, לפי שטענת קטן אינה כלום, אלא מפני שהוא אינו יכול להעיז פניו בפני בן בעל חובו הוא חייב, ולא מחמת טענתו של קטן, ובבריא אוקימנא כגון דאמר בפני הלוהו ואפילו הכי פטריה רבנן. וכן פי' רש"י ז"ל. ואיכא מאן דגריס אמר רבה, ומוקים לה בטוענו גדול, ואיכא למידק אכתי אמאי מתרץ בטענת עצמו כשאר כל הטענות היא, דאינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו הוא.
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פרש"י ז"ל [ב"מ ג' ע"א] ולא חשבנוהו משיב אבידה לפטרו על שלא כפר בכולו, ומיהא משמע דמשיב אבידה פטור [מדאורייתא] כמו שכתבנו. ואיכא למידק, מנא ליה לרבה דכופר בכל פטור מדאוריתא, אדרבה הוה לן למימר מדמודה מקצת חייב, כופר בכל חייב. ואיכא דמפרקי, נפקא לן מדכתיב [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, במאי אי במודה מקצת בלא עד נמי מחייב, אלא לאו בכופר בכל, וש"מ בלא עד פטור. ואיכא דפרכי עלה דילמא כגון שכפר במקצת, אלא שאין הטענה שתי כסף, שלא חייבה תורה שבועה במודה מקצת עד שתהא הטענה שתי כסף, אבל בעדות עד אחד אמרינן דאפילו לא טענו אלא פרוטה חייב, ולעולם אימא לך כופר בכל חייב, והוא שכפר בשתי כסף, כדין מודה מקצת. וזו פרכא דחוקה אינה כלום. ויש לומר אי כופר בכל חייב, לכתוב רחמנא כופר בכל ואנא ידענא דהוא הדין למודה מקצת, דאי לא תימא הכי אתי לאיערומי, וכדפרכי' בכי האי גוונא בפ' שנים אוחזין [ב"מ ד' ע"ב]. אלא מדחייב רחמנא מודה מקצת, ש"מ כופר בכל פטור. ומשום הכי קשי ליה לרבה, הואיל וכופר בכל פטור מפני מה אמרה תורה מודה מקצת [ישבע], וקאמ' דליכא הכא מגו כדמפרש ואזיל.
ובכוליה בעי דלודי ליה. פי' וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתה לאו חשיד אממונא הוא דאשתמוטי דקא משתמיט ואינו מעיז, וכיון שיצא מב"ד זכאי שוב לא ישלם, לפיכך חייבתו התורה שבועה. ואי קשיא, לטעמיה דרבה, הגע עצמך שטוענו שני כלים הפקדתיך, או גזלתני זה שבידך ואחר עמו, ואמר לו זה שלי הוא והאחר אבדתיו ואשלמנו לך ודאי הוא שחייב שבועה, והיינו דאיצטריך רחמנא למעוטי קרקעות [ו]עבדים והכי נמי מוכח במציעא פ"ק [ה' ע"א], ואמאי הא ליכא למימר ביה אשתמוטי אשתמיט עד דהוה ליה ופרע, ויש לומר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ואשתמוטי משתמיט עד דמתברר ליה וטעין עליה עד כדי דמיו.
ולענין פלוגתא דר' אליעזר ורבנן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו דהלכה כר' אליעזר משום דמשנתו קב ונקי, ותו דאמרינן בפ' כל הנשבעין [מ"ז ע"א] שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואמר רבה היכא דמי אילמא דא"ל מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה אידך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, מ(נ)ה לי [הוא] מה לי אבוה, דאמרינן ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה אידך חמשין אית ליה וחמשין (לית ליה מה) לא ידענא, אא"ב אביו כי האי גוונא חייב איצטריך קרא למיפטר יורשין, [אלא אי אמרת אביו כה"ג פטור הא איצטריך למיפטר יורשין]. והא מילתא כר' אליעזר בן יעקב, דלרבנן אביו כי האי גונא לא מחויב שבועה הוא, דמשיב אבדה הוא, [ולא] (ו)כן פסקו הגאונים. והראב"ד ז"ל כתב בפ' הניזקין שאין זו ראיה, דהתם לא בשבא הבן בכח צואת אביו, אלא שאמר אני הייתי עמו בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודת לו מנה, והלה אומר לא הודיתי אלא חמשים, דכגון הא אפילו לרבנן נשבע והאי דאוקימנא לפלוגתייהו (לשמעתין) [בשמעתין] בבריא היינו דאמר ליה אבא פקדני דכי האי גונא בריא קרי ליה ר' אליעזר בן יעקב.
כתב רבי' שצ"ו דברים אלו אינן מחוורים לדעתי, דכיון דאוקימנא בהך שמעת' לפלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ורבנן כשאמ' בריא לי, לא מיתוקמא אלא כגון דאמר עומד הייתי על אבא והודית לו מנה או בפני הלוך מנה ומיד מת ולא פרעתי[ו], דאלו הבא בטענת אביו שמא הוא ולא מיקריא טענת בריא, חדא דמלתא דטעמא הוא, דכל שבא מחמת דברי אחרים שמא הוא אצלו, והכי נמי משמע בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"א] גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו, ואוקימנא דקאמרי אין אנו יודעין, ואסיקנא דכמנה לאחר בידך דמי, ש"מ דלא מצי טעין בריא אפומא דאחא, ואע"ג דהוה לן למימר מתוך שנאמן להפסיד חלקו יהא נאמן על אחיו, כל שכן בא בטענת צואה שמא טעה אביו בחשבונו. ועוד דאי ר' אליעזר בן יעקב ורבנן בהא פליגי, אי טענת צואה טענת בריא היא או לא, למה ליה לאיתויי עלה דרבה כלל, לימא בהא פליגי, והיכי מתסר לה סתומי לעיקר פלוגתיהו ולא פרישו להו בהי בריא פליגי.
והמחלוקת שבין מקצת הגאונים ובין רבי' אלפסי ז"ל עקרו במקום זה שיש מפרשים אלא בדרבה קא מפלגי בטוענו קטן, אבל בטוענו גדול אפילו רבנן מודו. והא דאמרינן בפירקין דלקמן [מ"ז ע"א] מה לי הוא מה לי אבוה, בטוענו גדול בין היורשין דומיא דבין שניהם, ואתיא אפילו כרבנן. וי"מ דרבנן אפילו בטוענו גדול פטרי וכן פרש"י ז"ל [כתובות י"ח ע"א], הלכך ההיא בפרקין דלקמן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, אתיא כר' אליעזר בן יעקב. וזהו דעת רבינו הגדול הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל בזקנותו שחזר ופסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב. והלכה כר' אליעזר בן יעקב משום דקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כדאמרינן בפרק החולץ [יבמות ל"ז ע"א] אביי סבר לה כשמואל דאמר הלכה כהלל, ומוקי לה (בדר') [לדר'] אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא, רבא סבר לה כרב דאמר הלכה כר' אליעזר ומוקי לר' אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא. ותו איתמר נמי בפ' הבא על יבמתו [יבמות ס' ע"א] אם נשאת ר' אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל וחכמים אומרים הולד כשר, ואיתמר עלה מאי טעמא דר' אליעזר סבר לה כר' אליעזר, והוינן בה ומי סבר לה, והא קיי"ל דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואלו בהא אמ' רב עמרם אין הלכה כר' אליעזר, שמעי' מינה דמשנת ר' אליעזר בן יעקב אפילו במקום רב[י]ם קב ונקי הוא, וכי נמי מיהא בפרק הדר בעירובין [ס"ב ע"ב], ומיהו כללא היכא דלא איתמר, אבל היכא דאיתמר אין הלכה איתמר, והכי נמי אמרינן בפרק כיצד (מערבין) [מעברין (שם מ"ו ע"ב)] וכל היכא דאיתמר הלכה כר' אליעזר בן יעקב למידי איצטריך וכולן (צריכת) [צריכין] תלמוד.
ושמואל אמר נשבעין לקטן בבא ליפרע מנכסי קטן. כגון כתובת אשה, אבל שאר חוב אין נזקקין לנכסי יתומים [ערכין כ"ב ע"א]. אקושיא דלעיל קאי [מ"ב ע"א], דקאמר ש"מ והא אמרת רישא אין נשבעין. ומשני שמואל דהכי קאמר, אבל נשבעין לקטן אינו אומר שאם טען הקטן על אחרים שחייב שבועה אלא בבא ליפרע מנכסי קטן אלא קמ"ל משתבע, דאם הוציא שטר על אביו של קטן חייב מאתים זוז ובא ליפרע מנכסי קטן חייב שבועה. להקדש ליפרע מנכסי הקדש ואפילו חייב מודה, שאם הוציא שמעון שטר על ראובן שחייב לו מאתיים זוז וראובן הקדיש כל נכסיו ובא ליפרע מנכסים שהקדיש, חייב שבועה שלא נפרע, דחיישינן שמא נפרע ועבד קנוניא ואפילו חייב מודה צריך שבועה בין גדולים בין קטנים, וא"ת היאך שייך לומר ואין צריך לומר קטנים דצריך שבועה הבא ליפרע מהן ויטול מן הזיבורית, דהא אפילו בשבועה אין דינו ליפרע מנכסי יתומים, דהא קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן לשטר שיש בו רבית בגוי ולכתובת אשה משום מזוני, ואיכא למימר דבכתובת אשה מיירי דגובה מיתומים קטנים, דקיי"ל כר' יוחנן דאמר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני. וכן נמי הא (הת) [מתניתין] לענין כתובת אשה (שיירי) [מיירי].
מתני'. אלו דברים שאין נשבעין עליהם. דאם היה מודה מקצת מאלו הדברים פטור משבועה, כדאמרינן לעיל בפרק שבועת הפקדון [ל"ז ע"ב], ובהשבה ונשבע על שקר דרבנן דרשי כללי ופרטי במחלוקת ר' אליעזר ורבנן, שאם טענו הפקדתי לו שני עבדים או סאתים קרקע או שני שטרות או מנה של מעות הקדש ומודה לו מקצת אינו נשבע. אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה. ואם גנב עבדים או שטרות או הקדשות או קרקעות שגנב המצר של קרקע אין בהם משום תשלומי כפל, והך דקתני במתני' אין בהם משום תשלומי ארבעה וחמשה [אהקדש] קאי דמשכחת דגנב שור ושה של הקדש וטבח ליה או זבין ליה, אבל קרקעות ועבדים ושטרות ליכא למימר בהו ארבעה וחמשה, דהא ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, ותנא תשלומי כפל בכולהו ולא תשלומי ארבעה וחמשה, אלא במאי דמשכחת להו דהוא הקדש שלא תאמר מתשלומי כפל הוא דפטור דכתיב בהו רעהו, אבל ארבעה וחמשה דלא כתב בהו רעהו אימא ניחייב קמ"ל דכיון דלית בהו כפל לית בהו תשלומי ד' וה', דתשלומי ארבעה וחמשה ולא תשלומי שלשה וארבעה.
שומר חנם אינו נשבע. אם נגנבו או אבדו שחייב שבועה שלא פשע בה. וא"ת אמאי לא אמ' שומר חנם אינו משלם אם פשע בה, כדקאמ' נושא שכר אינו משלם, ואיכא למימר דודאי שומר חנם אם פשע בה הוי כמזיק בידים וחייב לשלם. ענין אחר, בשומר חנם אינו משלם אם פושע וכדכ' בקרא תני במתני' דחזי' שבועה בשומר חנם ותשלומין בשומר שכר.
שומר שכר דחייב בגנבה ואבידה. אינו משלם. אם הוא שומר שכר דעבד ונגנב, וה"ה דאינו נשבע שנשבר או מת ושואל(ו) נמי דינו כשומר שכר דאינו משלם, והאי דלא קתני בהו שואל, משום דעיקר הפסוקים דדרשינן בהו כלל ופרט וכלל למעוטי כל הני ליתניהו בשואל, אבל הוא הדין לשואל, דאי שאיל מיניה עבדים או קרקעות ופשע בהן או שמתו העבדים או שנאנס ממנו הקרקעות או... בדקא דמיא פטור, דהא גנבה ואבדה דשואל לא כתיבי, וילפינן להו [ב"מ צ"ה ע"א] משומר שכר, וכי היכי דשומר שכר פטור מכל הני הכי נמי שואל, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואי גנבה ואבדה בשואל פטור מכל הני, כ"ש נשבר או מת דעבדים או ששאל שטרות (וכפל) [וכפר] בהו (וליתה) [ואיתיה] באונס או קרקע שנשטף באונס, אבל שאלה בהקדשות לא משכחת ליה כלל, כך נראה בעיני. וילפינן השתא מיהא מתני' דתנן, דמאן דאימסר ליה קרקע או עבד או הקדש או שטר למנטר ולא נטרה דאתביד או אתניס מחמת ההיא פשיעותא, בין שומר חנם בין שומר שכר לא מחייב מידי, לא תשלומין ולא שבועה, אבל ודאי אי פסיד ליה בידים מיחייב כדין כל מזיק שבעולם. והיכא דמשכן ליה איניש כרמיה גבי חבריה או בוסתניה ואתני עליה למיקם בכל מיני פולחניה כגון חפירה וזמירה, א"נ היכא דמסר ליה כרמיה בתורת אריסות וקביל עליה כל מיניה פולחניה ופשע ולא פלח ליה, מסתברא לן דחיובי מחייב, דעד כאן לא אמרינן דפטור אלא דמטיא ליה מעלמא או ממילא מחמת דלא נטר ליה דהיינו תורת שומר, אבל היכא דמטי ליה פסידא מחמת דלא פלחיה (אלא) [הא] ודאי כיון דתנאה הוה ליה למפלח ולא פלחיה, כהזיקא דמי ומחייב.
ר"מ אומר יש דברים שהן בקרקע מחוברין ואינן כקרקע, דקיי"ל דאין נשבעין על הקרקעות ועל הגפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה. כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש. ונעקרו, דאי הוי מחוברות הוי הילך ופטור, ואע"ג דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, הכא נשבע, דאינן כקרקע, דבענבים העומדות ליבצר עסקי' וסבר ר"מ כבצורות דמיאן, וחכמים אומרים אין נשבעין, דדינם כקרקע ולא כבצורות דמיאן, והילכך דינן כקרקע ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ודוקא לענין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמיאן, דכיון דלשמירה (מסרן לו) כשהן מחוברין לו בקרקע הוא דמסרינהו ניהליה הוו להו כקרקע דהכא לא [ל]מתלשינהו מסרינהו ניהליה, וכל מאן דזבין ליה לחבריה ענבים כשהן מחוברין בקרקע למתלשינהו לנפשיהו, כיון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה אם כבר הגיע זמנן ליבצר הוו להו כבצורות, ודייני בהו דין מטלטלין לכל מילי, כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהם, דהא קיי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי וכל העומד לבצור כבצור דאמי, [ו]אם עדיין הם צריכין לקרקע ולא הגיעו ליבצר כקרקע דמו לכלהו אנפי. וכבר ביררנו הדבר בפ' המוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"ב] בענין הלוקח פשתן ותלש כל שהוא קנה.
מתני'. אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. כיצד אמר לו בית מלא מסרתי לך וכו' והלה אומר איני יודע מה שהנחתה אתה נוטל. מפק לה (במכילתין) [במכילתא (משפטים ט"ו)] מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכן להמנות, מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה וכו'. והא מתני' למ"ד הילך פטור לא מצית לאוקומה אלא כגון דהרקיבו ואמ' לו בית מלא מסרתי לך והרקיבו מתוך כך פיחתו שליש, כלומר שאכלן הכנימה מחמת פשיעתך וכשיזרם אדם במזרה יעמדו על חציין או יפחתו שלישן, או שאמר ירדו עליהם גשמים (וכפרו) [ופיחתו] בפשיעתך, והלה אומר בודאי (שיפחתו) [שפיחתו] כמו שאמרת, אלא שלא מסרתו לי מלא אלא מה שהנחת אתה נוטל, פטור, מפני שלא טענו דבר מדה, אבל בית זה עד הזיז מסרתי לך ובפשיעתך נתקלקלו, והלה אומר עד החלון היה ופיחתו בפשיעתי ומשלמנה חייב (במודה) [דמודה] מקצת הוא שהזיז מדה וחציו ושלישו מדה, הילכך חייב דלאו הילך הוא, ואי לא מוקמת לה בהכי קשיא, דהא כל פקדון דקא מודה הילך הוא כדאיתא בריש בבא מציעא [ה' ע"א].
<h2>דף מג.</h2>
הא דאמר אביי אבל בית זה ידיע טענתיה. דנתבע דהאי קא טעין ליה דבר שבמדה והוא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל, ומתוך שידועה טענתו של זה ידועה נמי תשובתו של זה, דחזינן כמה אית בה, ומתוך כך יודע מה שכפר לו כדפריש רש"י ז"ל. ורבא סבירא ליה דבעינן שיודה לו בפירוש ויאמר לו אין לך בידי אלא כך וכך, ותניא כוותיה כללו של דבר אינו חייב עד שיטעננהו וכו' ויודה לו דבר שבמדה וכו' כללו של דבר לאיתויי מאי, לאו לאיתויי בית זה. אבל מפשטא דבריתא לא קשיא ליה לאביי, דאיהו סבר כי טעין ליה בית זה אפילו אמר מה שהנחת אתה נוטל מודה דבר שבמדה מיקרי כדכתיבנא.
תניא כוותיה דרבא. דאפילו בהודאה בענין דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. תבואה הרבה [וכו'] אין לי בידך וכו' מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור. דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, וכן אזור נמי פטור מזה הטעם, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. אבל אמר לו כור תבואה וכו' מנורה בת עשר ליטרין לי בידך אין לך בידי אלא מנורה בת חמש ליטרין, חייב. דמה שטענו הודה לו. ולקמן בסמוך מפרש מפני מה הוי זה מה שטענו הודה לו יותר מרישא. כללו של דבר אינו חייב עד שיטענהו התובע שנתן לו מדה ידועה או משקל ידוע. ויודה לו במדה במשקל ובמנין. אבל אם אמר לו לא נתת לי כלום לא במשקל ולא במנין אלא זה שהנחת נוטל אתה ואיני יודע מה יש בה אם הרבה אם מעט, כגון הא לאו מודה מקצת הוא ופטור.
מאי שנא מנורה גדולה ומנורה קטנה דפטור דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. מנורה בת עשר ליטרין ובת חמש ליטרין נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. דאי הוי בת חמש ליטרין לא היתה בת עשר, ואמאי קתני דחייב. א"ר אבא בר ממל, שאני מנורה הואיל ויכול לגררה ולהעמידה על חמש ליטרין. והילכך אם טען לו מנורה בת עשר ליטרין והוא הודה לו בת חמש ליטרין חייב, כיון דליכא כפירה בהו בגובהה, דבגובה שוין ובמשקל פליגי, ומינה מודה לו שמתחילה כשהפקידה אצלו היתה בת עשר ליטרין ועכשו גררה זה והעמידה על חמש ליטרין, והילכך מה שטענו הודה לו. אבל אזור לא יכיל לגררה, ולכך לא תני בסופא, אבל ברישא במנורה גדולה ובמנורה קטנה ודאי מה שטענו לא הודה לו, דנהי דיכול לגררה עד שתחסר משקלה, אבל בקומתה אינו יכול לגררה לעשותה קטנה עד שיתיכנה ויעשה אותה מתחלתה, והילכך מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, דהוא טוען לו מנורה גדולה בגובה והוא מודה לו מנורה נמוכה, ולכך פטור. וכן נמי אזורה גדולה א"א לחתוך ממנה ולהחזירה אזורה קטנה, שהרי בגד תפור הוא ואם בא להחזירו קטנה ולהוציא ממנו מטלת אי איפשר לו לעשות כן אלא עד שיקרענו כולו ויתפור אותו אזור, שנמצא אותו אזור שאזור אחר הוא, ולפיכך שנינו פטור.
מתני'. המלוה את חבירו על המשכון, ואמר לו המלוה ללוה סלע הלויתך עליו ושקל היה שוה. וחייב אתה ליתן לי שקל. והלוה אומר לו סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור. הלוה משבועה, שהרי אינו מודה לו כלום. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה וכו' חייב. שמודה מקצת הטענה הוא, וחייב הלוה שבועה שישבע שהיה שוה כמו שהוא אומר. מכאן משמע שהמלוה על המשכון אע"פ שהוא בעיין על כרחו יגבה חובו, אי מלוה סתם היא סתם מלוה שלשים יום, ואם פי' לו זמן, כשיגיע זמנו יפרע, דאי אמרת אינו יכול לכופו לפרעו מאי הודאה איכא, הא לא מודי ליה מידי בבריא, וה"נ משמע מדקי"ל המלוה על המשכון שומר שכר ואם נאנס גובה חובו ש"מ דכי (אייתי) [איתיה] בעיניה נמי יכול לכופו לפרעו, דאי לא הוה ליה כאפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים, וכן פרש"י ז"ל גבי מימרא דשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, וכתב הרב ז"ל דסבר וקביל, אבל כל זמן שהוא בעין יגבה חובו על כרחו אם מלוה סתם הוא סתם מלוה שלשים יום, אם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע, ולא מצי למימר סברת וקבילת, דודאי לשם משכון קבליה לשום פרעון לא קבליה, וכיון דקבליה לשם (פרעון) משכון, כל מה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי. והוי יודע, דאפילו לשמואל גופיה דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, שומר שכר הוי, ואם נאנסו גובה חובו, מדלא מקשי' עליה ממתני' דבפ' האומנין אלא דקא סבר שמואל כיון דקביל עליה נטירותא כשומר שכר נטירותא דאלפא זוזי דאית ליה בחוביה קביל עליה. ויש למדין מזה למשכונת קרקע שהוא [הדין] התם שיוכל לכופו משלשים יום ולהלן לפרעו, אע"פ שיש לומר התם כיון דקא אכיל פירי או בנתינה או בשומא כזביני היא, אלא אם כן שטפה נהר. וקשיא לי הך סופא דרישא, אמאי חייב שבועה, דהא ודאי אי איתיה למשכון ברשותיה כל כמה דלא מהדר ליה לא מחייב לוה למלוה כלום, וכיון שכן בכאן שאינו יודע אם אבד אם לאו אין כאן הודאה במקצת, אלא ה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא דלית לך וחמשין לא ידענא דפטור, ואי אתה יכול לומר תהא במאמינו שלא בשביל זה העמידו בגמרא רישא בהכי. ויש לומר, כיון שהוא מודה לו בעיקר החיוב שאפילו ישנו לפקדון בידו מכל מקום הוא חייב לו באותו עודף שעל כדי דמיו, ואם אבד נמי כדבריו והוא חייב לו בהם אע"פ שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא דתרתי מילי נינהו, והודאה דידיה הודאה גמורה היא, אבל אין אדם נעשה מודה מקצת בכופר בממון שחברו נאמן עליו בשבועה, כגון שטען עליו מנה לי בידך חמשין הלואה וחמשין דמי חבלה או גזלה כענין משנתינו הנגזל והנחבל והלה כפר, אע"פ שזה נשבע ונוטל ממנו אין חבירו נשבע ולא משלם על המחצה (שהוא כופר) [שהרי כפר], ולא דמיא להא דלעיל, דהאי מודה הוא בעיקר מקצת הלואה, ורחמנא הוא דרמא עליה שבועה להפיס דעתו של זה. ודברי הרב ר' משה ז"ל בפ"ד מהלכות גזילה [הט"ז] נוטין למה שכתבנו. ומיהו חמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה מקצת הוא. ושמעינן ממתני' דכל שומר שאבד הדבר שהיה מופקד אצלו וטוען כך וכך היה שוה, נשבע כדין מודה מקצת, ואי לא מודה מקצת הוא, דאמר ליה הילך, אכתי נשבע כדין מודה שאינה ברשותו וכמה היה שוה על ידי גלגול [ב"מ ל"ה ע"א], ואי אית ליה סהדי דאבד מיניה ואמר ליה הילך פטור כדין כל שאר הטענות. וכתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל עלה, וכיון שכן שמעינן ממילא דהיכא דאמר שומר אנא לא ידענא כמה שוין ובעל הפקדון אמר ידענא דשוה כך וכך, דמ"מ הא קא מודה ליה הנתבע דמיחייב ליה מידי ולא ידע כמה ניהו, והו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם, דמ"מ מודה הוא (שהקפיד) [שהפקיד] אצלו ממון ועל כרחך הודה בפרוטה ואינו יודע על השאר, הילכך מחוייב שבועה הוא, שבכל מה שאדם אומר איני יודע רואין אותו כאילו כפר בו ואמר בריא לי שאין לך בידי, וכל שאלו אמר כן חייב שבועה, אף עכשו שאמר איני יודע מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לישבע. כתב הר"מ ז"ל בהלכות שאלה ופקדון פ"ה [ה"ו] המפקיד פירות אצל חבירו שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדד, ה"ז פושע, בעל הפקדון או' כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה, שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע. וכזה הורו רבותי.
סלע הלויתני עליו ושני סלעים היה שוה. המשכון, שהלוה תובע למלוה סלע אחד דהמלוה את חבירו על המשכון הוי שומר שכר ומיחייב בגנבה ואבדה לשלם המותר, והמלוה אומר לו סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, פטור. המלוה משבועה, שהרי אינו מודה לו כלום. והתם בבבא מציעא [ל"ה ע"א] מוקים ליה להא בבא דסלע הלויתני עליו דפטור במאמינו הלוה דאבד המשכון, ומשום הכי פטור כיון דליכא הודאה במקצת. אבל היכא דלא האמינו דאבד, כיון דמיחייב המלוה שבועת התורה שאינה ברשותו משבעינן ליה נמי כמה היה שוה, דלא היה שוה כי אם סלע ומיפטר. ורישא דקתני חייב מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו נמי במאמינו, ואפילו הכי כיון דהאי חייב חיישינן ליה אנן שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל, כדכתב הרב ז"ל בהלכות.
סלע הלויתני עליו וכו' והמלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרין היה שוה. שמודה לו המלוה ללוה דינר אחד. חייב. שבועה, דמודה מקצת הטענה הוא. מי נשבע מי שהפקדון אצלו. דהיינו המלוה שהמשכון בידו. שמא ישבע זה. דאם נשבע הלוה יוציא המלוה המשכון ויאמר ראו כמה נשבע לשקר.
<h2>דף מג:</h2>
גמרא. אהייא. כלומר אהייא קאי סופא דקתני מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אילימא אסופא. שהמלוה מודה מקצת ללוה, שאומר לו חמשה דינרין היה שוה. תיפוק דשבועה גבי מלוה. שהוא מודה מקצת, דהלוה תובע אותו והוא נתבע, ואמאי קתני דמשום הכי ישבע המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון, תיפוק ליה דהחיוב עליו הוא. אסופא דרישא. דשבועה גבי לוה היא ואמור רבנן לישתבע מלוה שמא ישבע [וכו']. וכתב הרב ן' מיגש ז"ל נקטינן השתא מהאי מתני' דכל שומר שאבד ממנו אותו דבר שהיה שומר עליו ונתחייב בתשלומין, שאין אנו אומרין לבעל הפקדון השבע כמה הוא שוה (או שלם) ויטול, אלא לשומר אנו אומר' גלגל בשבועתך כמה היא שוה או שלם, ואם מאמינו שאבד ממנו או אם יש עדים, אע"פ שכבר נפטר משבועה שאינה ברשותו, עדיין חייב לישבע שלא היה שוה אלא כך וכך כדין מודה מקצת ומיפטר. ואם אינו מודה מקצת, כגון שאמר לו הילך, אי נמי היה לי אצלך בכדי מה שהיה שוה, נשבע שבועת היסת על כן ומיפטר. (בכל) [מכל] מקום אין התובע נאמן להשבע כמה היה שוה וליטול אלא השומר הוא הנאמן לישבע כמה היתה שוה, אם מודה מקצת שבועת התורה, ואם לאו נשבע שבועת היסת כדין כל נתבע בעולם. וכיון שכן שמעינן דהיכא דאמר שומר אנא לא ידענא כמה היא שוה, ובעל הפקדון אמר אנא ידענא דהיה שוה כך וכך, דמ"מ הוא מודה ליה הנתבע דמתחייב ליה מידי ולא ידע כמה ניהו, ה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, כדאמרינן [ב"מ צ"ח ע"א] מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע ה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, הלכך משלם כל (כ)מה שאמר התובע ואין לחייב התובע שבועה על כך, ואם רצה הנתבע להחרים סתם על מי שנוטל ממנו מה שלא היה לו ליטול, אין מונעין אותו בכך. ואי קשיא לך, הא דגרסינן בירושלמי [ב"ק פ"ו ה"ז] חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס הדין אמ' סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסי' הוה מלא, אתא קמי דרב אמי ואמר הרי זה נשבע ונוטל, דהתם ודאי ליכא למימר דהאי דקאמר הנתבע סיגין הוה מלא דטענת בריא הוא דשתי תשובות בדבר, חדא דהא שק [צרור הוה], וכיון שכן היכי מצי הנתבע למימר בריא לי דסיגין הוה מלא, ועוד דאלו קאמר דסיגין הוה מלא לא הוה אמרינן בכי הא הרי זה נשבע ונוטל, אלא הנתבע הוה נשבע על כך ומיפטר, דהא נקיטינן מיהא מתני' דהכא דכל היכא דשומר שהוא הנתבע אומר בריא לי שלא היה שוה אלא כך וכך שנאמן הוא לישבע, כדין כל נתבע שבעולם, וכיון שכן מה לי אמר הנתבע בריא לי שלא היה שוה אלא כך וכך, או שאמר דסיגין הוה מלא, הלכך ליכא למימר דהאי דאמר סיגין הוה מלא בטענת בריא הוא, אלא בטענת שמא הוא והכי קאמר, דילמא סיגין הוה מלא והתובע אמר בודאי מטקסין הוה מלא וכיון דאיתברר השתא דדילמא סיגין הוה מלא הוא דאמר הוי בטענת שמא וישבע אידך ויטול. וא"ת אמאי לא אמרינן בכי הא ה"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם בלי להשביעו התובע שהרי מ"מ הא קא מודי דמיחייב ליה מידי ולא ידע מאי ניהו. יש לומר, אלו הוה ההוא שק מלא כספים והתובע אמר כך וכך היה בו הכי נמי דמשלם בלי שבועה, דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע. אלא הכא היינו טעמא דלא אמרינן הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, משום דההוא שק לאו מלא כספים הוה קאמר ליה, אלא שק מלא מטלטלין הוה, מיהו התובע אומ' הנך מטלטלין דהוו ביה מטכסין הוו, והנתבע אומר דילמא סיגין הוה מלא דבכי הא ליכא למימר דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, דהא אלו אמר בריא לי דסיגין הוה מלא לא הוי מחייבי ליה בכי הא שבועה דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור דמה שטענו לא הודה לו. וכיון שטענה זו אלו אמר' בריא לי לא היה עליה שבועה. כי אמרה השתא בשמא ליכא למימר בה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, משום הכי קאמר ר' אמי [ה"ז נשבע ונוטל. וא"ת כיון דאלו אמר ברי לי דסיגין הוה מלא לא הוה מחייבין ליה אלא היסת כדין שטענו חטים והודה לו בשעורים, השתא] דאמ' שמא ניהוי כמנה לי בידך ואמ' הלה איני יודע [דמשתבע היסת ומיפטר, הילכך לישתבע דלא ידע אי סיגין הוה מלא אי מטקסין וליתיב ליה סיגין וליפטר, כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע] פטור, ה"מ דקאמר איני יודע מעקרא דמלתא דאשתכח דליכא דררא דממונא ומשום הכי משתבע דלא ידע ומיפטר, אבל הכא כיון דאיכא דררא דממונא דהא קא מודה ליה דיהיב ליה מידי ומיחייב לשלומי ניהליה, מיהו לא ידע מה ניהו ההוא מידי ליכא למימר בהא דלישתבע דלא [ידע], דהא ודאי איכא דררא דממונא ביניהו, אלא אמרינן משתבע היאך ושקיל דהוה ליה איהו בריא ונתבע שמא, ובריא ושמא בריא עדיף, ע"כ.
ולי הכותב יש לי להשיב אמאי אמרינן בשק צרור מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, הא טעין ליה התובע שק מלא מטכסין הוה, והנתבע אומר דילמא ההוא שק מלא סיגין הוה וקא מודה ליה הנתבע בשק גופיה, והוה לי כטענו חטין ושעורין וקא מודי ליה בחטים, ומן השעורים איני יודע ובכי הא ודאי אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, אי נמי טענו כדי יין וכדי שמן ואודי ליה בכדין ומן השמן איני יודע, ודאי ה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, הם הכי הני נמי גבי שק צרור הדין קא טעין ליה שק ומטקסין והוא מודה לו בשק ובמטכסין אומר איני יודע, אמאי לא אמרינן ביה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, דאלו היה מודה לו בשק וקא כפר במטכסין ודאי הוה ליה מודה מקצת והשתא דאמר במטכסין איני יודע, מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, אלא לדעתי לא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אלא באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים והשאר איני יודע, ולא אמרינן נמי דישבע על השאר דאינו יודע ומיפטר, דכיון דידע בחמשין דאפקיד גביה ובאידך חמשין אמר לא ידענא ריע טענתיה וקא בעי למיפטר נפשיה באיני יודע, דהא אלו אמר ליה אין לך בידי אלא חמשין והוה ליה מחוייב שבועה, ומפני שנסתפק לו הדבר יהא נשכר, הילכך מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, וכן נמי אלו אמ' לו עד אחר אני יודע שאתה חייב לי מנה ואתה יודע כי עקר הוא והלה משיבו איני יודע, מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, (בכל) [אבל] גבי שק צרור דמפקיד גופיה ידע דזה הנפקד לא היה יודע אי הוה מלא מטכסין אי לא, דהא שק צרור אפקדיה, אמאי נימא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, דהא מפקיד גופיה ידע דקושטא קא טעין ואמ' איני יודע. וכן נמי מאן דמפקיד גבי חבריה טבעת של זהב ובשעת הפקדון לא נתנו לו במשקל, ונפקד לא היה יודע משקלו ופשע בשמירתו, המפקיד אומר כמה היה משקלו והנפקד אומר איני יודע כמה היה משקלו אך אני יודע כי לפחות היה משקלו דינר, וגם איני יודע אם היה מבפנים נחשת ומצופה מלמעלה זהב, ואתה בעצמך יודע שאין לי ידיעה בזה איך נאמר בזה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דטענתו בריאה דקא טעין קושטא דלא ידע, והרי דין זה כדין שק צרור דהתם סתם לקחו בפקדון וסמך על זה שהיה יודע, ואמרינן דנשבע זה שהיה יודע עיקר הדבר ונוטל, וזה נמי כשלקחו סתם סמך עליו ועל ידיעתו ונשבע ונוטל, מי' משבעי' לוה לנפקד תחלה שאינה ברשותו, וכן נמי גבי שומר דמשכון אלו מודה המפקיד דנפקד לא ידע ואמ' ליה נפקד לא ידענא כמה היה שוה, דינא הוא דמשתבע מפקיד ושקיל לבתר דאשתבע בתחלה הנפקד שבועה שאינה ברשותו, אבל אי אמ' ליה המפקיד יודע אני בעיקר שאתה בקי במשכון הזה או בפקדון, ואתה יודע שכך היה שוה, והלה משיבו איני יודע אלא מכך וכך והשאר איני יודע, ה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע.
<h2>דף מד.</h2>
וההיא שמעתא דפרק השוכר את האומנין [ב"מ פ"ב ע"ב] דוקא הכי דאמרי' התם הלוהו על המשכון שומר שכר. ואמרינן בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר' אליעזר [דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד ישבע הלה ויטול את מעותיו דברי רבי אליעזר] וכו', ומהדרינן אפילו תימא ר' אליעזר, לא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו, כלומר דמתני' שלא בשעת הלואה היא, דלא פליג ר' אליעזר אלא בשעת הלואתו. שמעינן השתא מינה מדקאמ' מתני' דתני הלוהו על המשכון שומר שכר במשכנו שלא בשעת הלואתו, ואמרינן דבמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דר' יצחק למימר' דמימרא דר' יצחק למהוי עליה שומר שכר הוא דנקיטינן מינה ולא לאיחיובי באונסין דהוא מיקנא ממש. ואי קשיא, הא דאמרינן בפרק האשה נקנית [קידושין ח' ע"ב] קדשה במשכון מקודשת, ואוקימנא במשכון דאחרים כר' יצחק, במאי קא מקדשא, הא לא קני ליה לגופא, איכא למימר אע"ג דלא קני ליה לגופיה, מכל מקום קני ליה זכותא בעלמא, דהא משעבד ליה, והוה ליה כמאן דקני גופיה לההוא זכותא, ולא למהוי הגוף קנוי קנין גמור (הלכך כיון שקנה) כדאמרינן התם [ב"ב קמ"ז ע"ב] קנה דקל לפירותיו שהוא קנוי קנין גמור, הלכך כיון שקנה גוף המשכון לההוא זכותא דמשעבד ליה מיקדשא נמי הך איתתא.
<h2>דף מד:</h2>
כל הנשבעין שבתורה. כגון שבועת השומרין, מודה במקצת ועד אחד. נשבעין ולא משלמין. כדקא מפרש בגמרא [מ"ה ע"ב] ולקח בעליו ולא ישלם [שמות כ"ב], מי שעליו לשלם, דהיינו הנתבע, לו השבועה. כדמתרגמי' ויקבל מריה מיניה מומתא ולא ישלם. ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה. שהנתבע שהוא חייב שבועה חשוד ואינו יכול לישבע, ואפכי' אאידך ונשבע ונוטל. וחנוני על פנקסו. וכל חדא וחדא מפרש במתני'. השכיר כיצד. במה יש חלוקה ביניהם בין בעל הבית לשכיר. ומפרש כיצד, אמר לו. השכיר לבעל הבית. תן לי שכרי שיש לי בידך וכו'. ומשום הכי נשבע השכיר ונוטל ואין נשבע בעל הבית ויפסיד האומן. מפרש בגמרא [מ"ה ע"א] משום כדי חייב דשכיר, אי נמי משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואיכא עדים דאוגריה, והוא נמי מודה דאוגרה אלא טוען שפרעו, תקינו ליה רבנן לשכיר דישבע שבועה דרבנן כעין דאוריתא חפץ ביד ויטול, דכל שבועת המשנה שבועה דרבנן כעין דאוריתא היא חפץ ביד, דבמשנה ליכא שבועת היסת שישבע בלא חפץ. איכא למידק וליתני פוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים וכיוצא בהן. כתב רב חננאל ז"ל במסכת כתובות בפרק האשה שנפלו לה, ואי קשיא לך אמאי לא תני להא דתנן [כתובות ע"ט ע"ב] המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול בכלל הנשבעין ונוטלין, הני כולהו דתנינן במתני' הנתבע מכחיש התובע, והאי נתבע לא ידע והוי בריא ושמא וכל בריא ושמא בריא עדיף, ומשום דלא דמיא להו לא שנאה בכללם. מיהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהו לא ידע נשבע ההוא דידע ושקיל, והני מילי בעושה ברשות. ע"כ לשון רב חננאל ז"ל. ונראה מדבריו דלא קתני במתני' אלא הנהו דמדינא לית להו ורבנן הוא דאמור נשבעין ונוטלין, אבל אינך דמדאוריתא בלא שבועה שקלי, ורבנן אחמורי מחמרי עליהו דלא שקלי אלא בשבועה, לא קתני, דומיא דמוציא הוצאות, דמדינא בריא עדיף כיון שהוציא ברשות, ורבנן אחמור עליה.
<h2>דף מה.</h2>
מתני'. החנוני על פנקסו וכו' הוא נשבע ונוטל. דמימר אמר אני עשיתי שליחותך מאי אית לי גבי פועלים אפילו ישבעו איני מאמינם, ופנקסו לאו דוקא דאפילו אין כתוב בפנקס שנתן המעות לפועלים אמרינן דישבע ויטול. והם נשבעין ונוטלין. דמימר אמרי ליה אי אתה מודה ששכרתנו, תן לנו שכרנו, דאפילו ישתבע חנוני שפרענו אין אנו מאמינים אותו, דאת מהימן לנו בשבועה האיך לא מהימן בשבועה. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל האי חנוני דמקיפו לבעל הבית, שנותן לו מן החנות כל מה שצריך לו בתורת הלואה עד שמתקבץ אצלו מה שמתקבץ, ואחר כך נותן לו בעל הבית הכל, ולפיכך ישבע כעין דאוריתא, דהוה ליה נשבע ונוטל (מ)בעל הבית (הכל ולפיכך), כדקתני בהדיא הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין. ואפילו המחם אצל חנוני במעמד שלשתן, הא קבעי' בהדיא בבבא מציעא [קי"ב ע"ב] (כרבא) [כרבה] דאמר חוזר, דאע"ג דאמרינן דבמעמד שלשתן קנה דמשמע דכיון דקנה ואינו יכול לחזור הנפקד אינו חוזר נמי המקבל על הנותן, התם מיירי כשיש לו ממון גביה או מלוה או פקדון, אבל אי ליכא גבי חנוני מידי אמרינן דחוזר. והירושלמי [שבועות פ"ז ה"ה] דאוקים הא מתניתין דהכא בשלא העמידן אצל חנוני, אבל אם העמידן נפטר בעל הבית מהם, ההוא ירושלמי אתי כמאן דאמר התם אינו חוזר, ולית הלכתא כוותיה. כן פי' רבינו הרי"ף ז"ל.
ואם הפקיד בעל הבית אצל חנוני מעות ואמר לו תן לפועלי בסלע מעות, הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו, אם במעמד שלשתן המחה אותן הרי (בעל) נפטר בעל הבית בכך עם הפועלים, ונעשה דינן עם החנוני ואין להם על בעל הבית כלום, ואם שלא במעמד שלשתן המחה אותן, החנוני נשבע שבועת היסת שכבר עשה שליחות של בעל הבית ונתן לפועליו מה שצוהו ליתן להם, והפועלים נשבעין שבועת היסת שלא נטלו ממנו כלום ונוטלין מבעל הבית, והא דמיא לההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [קדושין מ"ג ע"א] האומר לשנים צא[ו] וקדש[ו] לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עידיו, וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דאמרינן בסופא. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דמטיוה למלוה דהוה ליה חנוני הכא שליח כמו העדים התם דהוו שלוחים לאמטויי ההוא ממון למלוה, והוו להו הפועלים כמו המלוה התם, וכי היכי דעדים התם משתבעי דעבדי שליחותיה דלוה ואמטיוה לההוא ממון למלוה ומיפטרי מיניה דלוה הם הכי נמי חנוני משתבע שבועת הסת דעבד שליחותיה דבעל הבית לפועלים דיליה ומיפטר, וכי היכי דמלוה התם משתבע שבועת הסת דלא שקל ממוניה מלווה, הכי נמי פועלים הכא משתבעי שבועת הסת דלא שקול מחנוני כלום ושקל מיניה דבעל הבית. ואם תשאל, בשלמא חנוני לא מיחייב שבועה כעין דאוריתא אלא שבועת הסת, דהא לאו נשבע ונוטל הוא אלא נשבע ולא משלם, הוה ליה כעין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי, אלא פועלים כיון דנשבעין ונוטלין מבעל הבית נינהו אמאי הויא שבועתן הסת, תהוי שבועתן שבועה דרבנן כעין דאוריתא כדין כל הנשבעין ונוטלין. תשובתך, [כי] עבוד רבנן תקנתא דלא למשקל פועלים מבעל הבית אלא לבתר דמישתבעי שבועה כעין דאוריתא, הני מילי היכא דאיכא חנוני דשקיל מבעל הבית ומשקר להו לפועלים, דכיון דחנוני משקר להו לפועלים ושקיל מיניה דבעל הבית ופועלין משקרי להו לחנוני ושקלי מבעל הבית, עבדי רבנן תקנתא דלא למשקל לחד מיניהו מבעל הבית אלא בשבועה כעין דאוריתא, אבל הכא כיון דחנוני לא שקיל מבעל הבית מידי, מיפטר בעלמא למשקל מיניה (לבעל הבית) בטענתיה, אע"ג דפועלים טענתיהו למשקל מיניה דבעל הבית הוא, בכי הא לא עבוד רבנן תקנתא לחיובי פועלים שבועה כעין דאוריתא, אלא שבועת הסת הוא דמשתבעי ושקלי כי היכי דמשתבע מלוה התם שבועת היסת ושקיל.
ה"ג אמר בן ננס כיצד או אלו ואלו באין לידי שבועתה (שהוא) [שוא] אלא הוא נוטל בשבועה. וקשיא לן אמאי מצריך בן ננס שבועה לחנוני יותר מן הפועלים, ליטעון החנוני מאי אית לי גבי פועלים, ומ"ה גריס הרי"ף ז"ל הכי אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה. החנוני נוטל שלא בשבועה דאומר לבעל הבית את אמרת לי שאתן לפועלים סלע מעות, אני עשיתי שליחותך שנתתים להן, מאי אית ליה גבי פועלים, אני איני מאמינם. ואם תאמר ישבעו שלא נטלו, את הוא דהימנתינהו שלא בשבועה אנא לא הימניה ואפילו בשבועה, וכן נמי פועלין נוטלין שלא בשבועה שיאמרו הפועלים לבעל הבית אנו עשינו מלאכתך אנן מאי אית לן גבי חנוני, מעולם לא נפרענו כלום ואת הוא דהמנתיה בשבועה, אבל אנו אין אנו מאמינין אותו אפילו בשבועה. והר"ז ז"ל כתב דהכי הוא הגרסא כדכתיבי בגירסא קמייתה, לפי שטענת הפועלים בריאה וחזקה יותר מטענת החנוני, שהפועלים החוב שלהם ודאי והפרעון ספק אצלנו, והחנוני החוב מעקרו ספק הוא אצלנו, לפיכך הוא נוטל בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה.
מתני'. האומר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו וכו'. פי' כשנתן לו החנוני פירות אלו לא הוליכן בעל הבית, דאלו הוליכן בעל הבית לביתו הוה ליה החנוני בתביעת הדינר כדין מנה לי בידך אין לך בידי שהוא פטור, אלא צבורין הם הפירות ברשות הרבים, כדקתני בהדיא בבריתא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שצבורין ומונחין ברשות הרבים, אבל הפשיל קופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה. והאי מימרא דקאמר ר' יהודה לכולי עלמא הוא, בין אליבא דידיה ובין אליבא דרבנן, כדאמרינן התם [ערובין פ"א ע"ב] כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, וכיון שצבורין ומונחין עדיין ברשות הרבים וקא מודה חנוני דזכה בהו בעל הבית (דמשתינהו) [דמשכינהו] או אגבינהו ואנחינהו ברשות הרבים, הוי חנוני מוציא מחבירו ועליו הראיה, מיהו כיון דלא מודה חנוני דזכה בעל הבית אלא אדעתא דיהב ליה דינר, והוא טעין דאכתי לא יהב ליה, ובעל הבית טעין ליה דיהב ליה, משום הכי אצרכוה רבנן לבעל הבית שבועה בגזרה שכבר נתן הדינר והדר שקיל להו להנך פירות, וכן הא דקתני אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו, הכי נמי מיתוקמא כגון דהוו להו הני מעות צבורין לפני בעל הבית ושקיל להו כפום מאי דפרשי' לענין פירות.
ולענין בבא דסופא הא דקתני נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך וכו'. הכין פי', כגון דיהביה בעל הבית לדינר ושקליה חנוני ושויה קמיה והפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים, ובעל הבית טעון דהאי דינר יהבתיה ניהלך בהני פירות דצבורין ומונחים ברשות הרבים. מי' לא משכתי אותם עדיין, ולכך ישבע החנוני, לפי שטענה של חנוני יותר טובה מטענה של בעל הבית, לפי (שטענה של חנוני) שהחנוני יאמר לבעל הבית אתה מודה שאלו המעות בתורת לקיחה נתתם לי ואתה מודה שהפירות שלי הם, אלא שאתה טוען שמלקיחת אלו הפירות נתת לי, אני אומר שלא היה מאלו הפירות, שלא מכרתי לך אלו הפירות אלא אחרים והולכת(י)ם לתוך ביתך, ולפיכך ישבע חנוני ויהיה פטור. וכן נמי בבא דסופא דשולחני הוו מעות צבורין לפני בעל הבית ויהב ליה בעל הבית לדינר דיליה לשולחניה ושבקיה קמיה ובעל הבית טעין דהאי דינר בהני מעות יהבתיה ניהלך, והשולחני טעין דהאי דינר במעות אחריני דכבר יהבתינהו ניהלך ושויתינהו בכיסך הוא דיהבתיה ניהלאי והני מעות דצבורין קמאי כי היכי דליחזינהו אינשי, כיון דבעל הבית קא מודה דהאי דינר יהבתיה לשולחניה בתורת דמים, והטענה והכפירה במעות נינהו, משתבע השולחני ושקיל ליה לדינר כי היכי דמשתבע חנוני בבא דסופא, דמעות השולחני במקום פירות דחנוני נינהו, הדין הוא טעמא דתנא קמא. ור' יהודה מודיה ליה בבבא דרישא דחנוני ובבא דרישא דשולחני, ופליג עליה בבא דסופא דחנוני ובבבא דסופא דשולחני, דבבא דסופא סבר אין דרך (השולחני) חנוני להיות צובר פירותיו ברשות הרבים מקמי דליתיה לוקח וזבין להן הילכך הני פירות דצבורין ברשות הרבים ברשותא דהאי לוקח דיהב ליה לחנוני האי דינר מוקמינן להו וכאלו בידו, ומשתבע בעל הבית ושקיל, ובבבא דסופא אין דרך שולחני להיות נותן מעותיו עד שיטול את הדינר ויצניעהו לתוך כיסו, לפיכך משתבע בעל הבית ושקיל להו.
מתני'. כשם שאמרו הפוגמת כתובתה. שאומרת שנפרעה מקצת הכתובה והבעל אומר שנפרעה כולה. ועד אחד שמעידה שהיא פרועה [וכו'] ומנכסי' משועבדים [וכו'] לא תפרע אלא בשבועה. ואפילו הלוה מודה, משום דחיישינן שמא קנוניא קא עבדי, ומנכסי' יתומים לא תפרע אלא בשבועה כשם שאמרו כל הני דצריכי שבועה במס' כתובות [פ"ז ע"א]. כן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ואיזו שבועה נשבעין, שבועה שלא פקדנו אבא בשעת מיתה שזה חוב פרוע הוא ושלא מצינו וכו' ולכך צריך שלש שבועות הללו, דאע"ג דנשבעו שלא צוה אביו שזה השטר פרוע, שמא אמר להם סתם שטר בין שטרותיו פרוע, דקי"ל האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע כולן פרועין, ושמא אע"ג דלא אמר להם אביהם אתם מצאתי זה השטר בין שטרות קרועין וגם מצאו שובר עליו, דכיון דיש שובר עליו אע"פ שהוא יוצא מתחת ידי מלוה כיון שגוף השטר נמצא בין שטרות קרועין בודאי הסמפון עיקר, לכך משביעין אותו שלש שבועות, שלא פקדנו אבא על שטר זה, ולא אמר לנו אבא סתם שטר בין שטרותי פרוע, ולא מצאנו בין שטרות קרועין.
מאי שנא שכיר דמשתבע ושקיל. כיון דבכל מקום אמרינן נשבע ולא משלם, הכא בשכיר אמאי נשבע ונוטל, בשלמא כשגזל ונחבל הוו כגזלנין, ולפי' משתבעי התובעים אחרים ושקל, וכן בכלן דמתני' יש טעם, אבל בשכיר צריך לפרש יותר טעמו.
תקנות קבועות שנו כאן. תקנות גזילות שגוזלין השבועה מבעל הבית ונותנים לשכיר, כדכת' [משלי כ"ב] וקבע את קובעיהם נפש, שהיא לשון גזלה. עקרוה רבנו לשבועה מבעל הבית. כלומר הוה להו לתקונה אבעל הבית לאשתבועי בנקיטת חפצה כעין דאוריתא, כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש, ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר. [מ"ה ע"ב] אי הכי אפילו קציצה נמי. נימא בעל הבית טרוד בפועליו וישבע שכיר ויטול. אלמא תנן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד המוציא מחבירו עליו הראיה. שקצץ לו שתים, הא לא מיתי ראיה פסיד שכיר ומשתבע בעל הבית ומפטר. קציצה מדכר דכירי לה אינשי ודאי בדבר שהיה חייב ואמר דפרע אמרי' דטרוד הוא ואינו זכור, אבל קציצה מדכר דכירי. הני מילי מקמי דלמטי זמן חיוביה. דאיכא למימר בהא טריד הוא. רמי אנפשיה ומדכר. ואי תימא, ומאי בזמנו נשבע ונוטל, נמתין עד הערב דלירמי אנפשיה, איכא למימר דשבשתא דעל על, וכיון דטען נתתי לך שכרך תו לא מדכרי.
<h2>דף מה:</h2>
אמר רב נחמן לא שאנו אלא שכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים מגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם. ומיפטר בשבועת היסת. יכול למימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך. ומיפטר בשבועת היסת. וא"ת, הא אמרינן לעיל בעל הבית טרוד בפועליו, ומגו ליכא למימר הכא דהא שכוח הוא, ויש לומר דהא דאמרינן טרוד בפועליו שמסופק לו הדבר אם נתן לו שכרו אם לא ורוצה לפטור עצמו בנתתי לך שכרך, הלכך היכא ששכרו שלא בעדים ליכא למימר שמפני שנסתפק פטר עצמו בשכרתיך ונתתי לך שכרך, דבטענה מעליא דלא היו דברים מעולם היה פוטר עצמו, הלכך כשאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך אומ' אינו משקר אלא האמת אומר.
<h2>דף מו.</h2>
אמר להם בזו ישבע בעל הבית. שבועת התורה שלא קצץ לו אלא אחד. ויפסיד האומן דקציצה ודאי מדכר דכיר לה. דאע"ג דבשכירות אמרינן דישבע שכיר ויטול, התם משום דטריד בפועליו ואינו זכור, אבל קציצה מדכר דכיר, ולפיכך ישבע בעל הבית. ומסקנא בגמ' לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד. פי' ישבע בעל הבית כדין תורה, דמודה מקצת הוא, הלכך אם יפרעו או שאמר לו הילך, פטור הוא אף משבועת התורה. וכמדומה לי שכך היא דעתו של רבינו הגדול אלפסי ז"ל, שכתב כאן ישבע בעל הבית ויפסיד. ובפרק המקבל [ב"מ ס"ט ע"ב מדפי הרי"ף] כתב המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא חש לפרש שלא כון לומר אלא שלא חדשו חכמים בדבר כלום, אלא הרי הוא כשאר כל הטענות לדין מודה מקצת. ומעקרא קס"ד בגמרא דכשם שתקנו לשכיר לישבע וליטול כך תקנו לבעל הבית להיות נאמן בקציצה, כיון דמדכר דכיר חזקה אינו עובר משום בל תלין, ושכיר נמי מקיים בבעל הבית תומת ישרים תנחם, ולא ניחא ליה לאיתויי לידי שבועה, ואסיקנא לצדדין קתני כדפרישית.
כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה. התם בבבא בתרא [מ"ה ע"ב] מוקים לה בשלא מסר לו בעדים ולא ראה, ומגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם ונאמן, כי אמר שתים קציצת לי נאמן, ומשום הכי על בעל הבית להביא ראיה, כדין מוציא מחבירו. ואי לא מיתי ראיה משתבע אומן ושקיל כדין בעל (אשכון) משכון. כן הסכימו כל הגאונים ז"ל, שכל המוציא ממון מתחת יד אחר, אע"פ שהוא נאמן במיגו, ישבע שבועה חמורה, מפני שאינו נשבע על גופו של משכון. ויש מהם שהביאו ראיה ממה ששנינו [ב"ק קי"ד ע"ב] המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול, אע"פ שהיה נאמן לומר אתם מכרתם לי. ורבינו אלפאסי ז"ל כתב בתשובה [סימן ע"ד] בעסק חד גברא דתפיס מקרא ואמר שהיא ממשכנת בידו כלשון הזה, ואם אין דרך המקום לשאול אותה וכיוצא בה יהיה ראובן נאמן עד כדי דמיה לא יותר לאחר שישבע שבועת התורה שאין לו בה פחות משוויה. ודבר זה מפורסם וידוע בדברי הגאונים ז"ל, ולא שהדין מחוור אצלנו, שלא מצינו לו עקר ולא מצינו להם ראיה של כלום. וגם שמועה זו לדבריהם יש לדחות ולפרש דלצדדין קתני, על בעל הבית להביא ראיה, או יביא (א)ראיה ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו, ומפני שברשותו היא לא חש לפרושה. ורבי' אומר, דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות, ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי, ולא מיחייב בשבועה, אלא אפילו למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי, כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס (ולא) [ליה] כטוען על גופו של כלי דמי דמיקנא קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל, ואיהו גופיה הימוניה הימניה לאומן אאגריה כי מסר ליה כלי, הלכך שקיל בלא שבועה, שאם לא תאמר כן לא הנחת חיים לאומן.
מתני'. הנגזל כיצד היו מעידין אותו. שראוהו עדים שנכנס לביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות. פי' שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין, וראו עדים שהוציא כלים מתחת כנפיו מבית זו, אבל לא ראו אלו כלים נטלו וכמה נטלו. אמר לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי כלום, הרי זה ישבע ונוטל. שהרי יש עדים שראוהו שנכנס, וכיון שראוהו שנכנס שלא ברשות הוה ליה כגזלן, ולכך תקינו רבנן דישבע הנגזל ויטול, אבל אם נכנס למשכן ברשות ב"ד לא הוי כגזלן, ואע"ג דאיכא עדים שהוציא תחת כנפיו, שמא עפר או סובין או מידי דלא שוה פרוטה הוציא, ונשבע שבועת היסת ומיפטר ולא אמרינן שישבע נגזל ויטול. ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד אמר לו תן לי שני כלים שנטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד. קסבר ר' יהודה [שלא תקינו חכמים לנגזל שישבע ויטול אלא במקום שיש] שבועה על הגזלן כדין מודה מקצת, שכיון שיש שם שבועה על הגזלן ואי אפשר לו לישבע שהרי גזלן הוא, תקנו חכמים שישבע הנגזל אותה שבועה ויטול, אבל במקום דליכא שבועה על הגזלן לא תקינו שישבע הנגזל.
גמר'. ודילמא לא משכנו. כלומר, כיון דלא חייב (ב)ת"ק שישבע הנגזל אלא מפני שיש עדים שמעידין שנכנס לביתו למשכנו, אבל אם לא היה שם עדים שמעידים בכך לא היה נגזל נשבע ונוטל, שנמצא העדת עדים אל[ו] גרמא שישבע הנגזל ויטול, ואם כן אמאי מועלת עדותן, שהרי הם אינם מעידין שמשכנו. ואיפשר לומר שנכנס למשכנו ולא משכנו. אימא ומשכנו. וליחזי מאי משכנו. מה ענין שבועה בכאן. בטוענו. אינן מעידין שראו הכלים עצמן, אלא מעידין שראו כלים טמונין תחת כנפיו, שכיון שמעידין בכך הם ודאי יודעים שמשכנו, וכיון שאינם יודעים מה משכנו דישבע הנגזל שמשכנו כך וכך ונוטל.
אמר רב יהודה. [ולא] גרסי', דאמר רב יהודה. ולאו אמתני' קאי, דהא לא דמיא למתני' אלא אדם שנכנס לבית חבירו ולא נכנס למשכנו להוציא כלים תחת כנפיו. וטען שלקחם מבעל הבית ובעל הבית טוען שהשאילם לו אינו נאמן, דכיון שראוהו עדים שהטמין כלים תחת כנפיו לא יכולים למימר דמהימן מיגו דאי בעי אמ' לא היו דברים מעולם, דהא איכא עדים שראו שהטמין כלים תחת כנפיו, וכן נמי מאחר דאטמנינהו ש"מ דאינם לקוחים, שאם היו לקוחים לא היה מטמינם אלא מביאן בגלוי. אבל הרב ן' מגש ז"ל גריס וכדרב יהודה. ואם תשאל, ומה ענין משנתנו להא דרב יהודה אמר רב, התם במשנתנו יש העדת עדים שנכנס לתוך ביתו שלא ברשות למשכנו וראוהו שמשכנו, שגרם דין זה שישבע הנגזל ויטול, וזה שהעמדנו אותה בכלים טמונים כדי שיהא שם דרך לשבועה זו היא שהעמדנו אותה בכך, שאלו היו מגולים היינו מחייבים אותו להחזירה ולא (היו) [היינו] צריכין לשבועה כלל, שהרי העדים מעידין על מה שנטל, אבל הכא הא דרב יהודה הטמנת כלים הוא שגרם שישבע בעל הבית ויטול, ולא יהא הנכנס מודה נאמן במה שטוען שלקוחין בידו, שאלו היו מגולין לא היינו מחייבין אותו להחזירן אלא נאמן הוא לומר לקוחין הן בידו. וכיון שכן מה ענין זה אצל זה כדי שנאמר וכדרב יהודה. תשובתך, זה שאמרנו וכדרב יהודה על העדת עדים ודבר טמון הוא, שכיון שיש עדים שנכנס לביתו שלא ברשות וראוהו שמשכנו, הוא שגרם דין זה, ואלו לא היה שם עדים לא היה הנגזל נאמן לישבע וליטול, והעמדנו משנתנו שהעדים לא ראו הכלים עצמן, אלא טמונין היו תחת כנפיו, ולא ראו כלום. הנה רב יהודה הכין דבריו על עדות שהיא כמות זה, דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונים תחת כנפיו. [פי'] והוליכן לביתו ואח"כ טען ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר [לא] אלא שאולין הן (בידי) [בידו] אינו נאמן (כהדבר) [והדבר] ידוע שאלולי העדים שראוהו נאמן היה לומר לקוחין הם בידי, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שנמצא שהעדת עדים שראוהו הוא שגרמה שלא יהא נאמן לומר לקוחין הן בידי, ואע"פ שלא ראו העדים הכלים עצמן, שהרי טמונין היו תחת כנפיו, ואפשר היה לומר שמא עפר היה או דבר שאין בו ממש. הנה חתכנו הדין על העדות שהיא כמות זה, הכא נמי לענין הנכנס לביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות דקתני במתני' אע"פ שהעדים אינן מעידין שראו הכלים עצמן שהיו טמונין תחת כנפיו, ואיפשר לומר עפר היה או דבר שאינו שוה פרוטה, עדותן מועלת וחותכין את הדין לישבע הנגזל וליטול, ועל זה אמרנו כדרב יהודה, דאמר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו'.
ולענין הא דקתני במתני' ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, אם תשאל כיון דאוקימנא למתני' שיש עדים שראוהו שיצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו, מפני מה הצריך עוד ר' יהודה בכאן למקצת הודאה כדי שתהא שם שבועה מעיקר הדין, בעדים אלו שמעידין שיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו, שנמצא שיש עדים שמעידים שיש לו כלים אצלו ואינם יודעין כמה הם, דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו חמשים זוז, דקיי"ל שהוא חייב שבועה כדגרסינן בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ג' ע"א] תני ר' חייא אמר רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו חמישים, נותן לו חמשים ונשבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר, וכיון שכן אמאי הוצרך ר' יהודה בכאן למקצת הודאה. תשובתך, כי אמרינן לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים הני מילי היכא דאמרי עדים שיש לו אצלו חמשים או דבר שהוא ממון ודאי, אבל הכא כיון שאין מעידין עדות ברורה שיש לו אצלו ממון ממש, לפי שאיפשר לומר שמא עפר היה תחת כנפיו או סובין או דבר שאין בו שוה פרוטה, וכיון שלא היה הנתבע מתחייב מעיקר הדין שבועה מעדותן, לפי שלא העידו עליו בממון ממש, לפיכך הוצרך ר' יהודה בכאן שתהא שם מקצת הודאה כדי שיהא חייב שבועה הגזלן מעיקר הדין, ותעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל. נמצא עכשו הכלל העולה בידנו בדין זה, שאין אנו מחייבין שישבע הנגזל ויטול אלא כדי שיהו שם עדים שמעידין שראוהו שגזלו ואינם יודעים מה גזלו או כמה גזלו, אי נמי כשנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שהוא כעין [גזילה] וראוהו שיצא ודבר טמון לו תחת כנפיו, ואינם יודעים מה ולא כמה הוא, אבל אם אין שם עדים שגזלו ולא שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו, לענין גזלה (או) [אם] הגזלן אומר לא היו דברים מעולם, הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ויפטר, ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת, כיון שגזלן הוא אי איפשר לו לישבע, וכיון שאין עדים שגזלו אי איפשר להחזירה על הנגזל, הילכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלא שבועה. ולענין הממשכן את חברו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לביתו ולמשכנו ומשכנו, אם היה בעל הבית מצוי שם בשעה שמשכנו, אם הממשכן כופר ואומר לו לא היו דברים מעולם, הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועה ונפטר, ואם מודה מקצת וכפר במקצת, שאמר לא נטלתי אלא אחר בשביל חובי, נשבע שבועת התורה ונותן אותו מקצת שהודה, ואם שלא בפני בעל הבית משכנו, בין הודה במקצת בין לא הודה במקצת אינו חייב שבועה כלל, לפי שאינן נשבעין בין שבועת הסת בין שבועת התורה על טענת שמא אלא על טענת בריא, ואין לנו מי שנשבע על טענת שמא אלא אותן השנויין במשנה [מ"ה ע"א] השותפין והאריסין וכו' כדקתני במתני' בהדיא ואלו נשבעין שלא בטענה, ופרישנא בגמרא [מ"ח ע"ב] הכי ואלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא, אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו ובעל הבית אומר אין לו עלי כלום, כיון שהדבר שהוא כופר בו בטענת בריא הוא אצלו, שהרי אומר אין לו עלי כלום, הרי הממשכן נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאוריתא ונוטל, משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר אין משכנתי אותו, אבל יש לי אצלו כך וכך נאמן ובשבועה כעין דאוריתא כדין כל נשבע ונוטל.
<h2>דף מו:</h2>
ה"ג לא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, אבל בבעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן. ובבעל הבית דאינו עשוי למכור את כליו לא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל באיניש דצניע דהיינו אורחיה. אע"ג דזה אינו עשוי למכור את כליו נאמן. ובאיניש דצניע נמי לא אמרן. דנאמן לומר לקוחים הם בידי, אע"ג דזה אינו עשוי למכור את כליו. אלא בדברים שדרכן להטמין, אבל בדברים שאין דרכן להטמין אינן נאמן. והני מילי. דאינו נאמן בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ובאיניש דלא צניע וכלים שאין דרכן להטמין. אלא שזה אומר שאולים וזה אומר לקוחים, אבל אמר גנובים לא, דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. דלאו כל כמיניה לאחזוקי אינשי בגנבי, אבל היכא דהוחזק (ג"כ) גנב או גזלן יכול לטעון בעל הבית גנובים הם ונאמן. ובכולהו לא אמרן דנאמן לומר לקוחים אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, אבל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אפילו יהיה עשוי למכור את כליו ואיניש דצניע וכלים שדרכן להטמין אינו נאמן. דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הם בידי אינו נאמן. דאמרינן בתורת שאלה בא לידו, ומשמע דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לעולם אינו נאמן, ואפילו איניש דצניע ואפילו שדרכן להטמין ואפילו בעל הבית העשוי למכור את כליו, כך גריס הרב אלפאסי ז"ל ופי' והביא עליה עשרה שערים בהלכות שלו.
ויש מדקדקים מדקא אמרינן מעיקרא ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וכו', והדר מחלקין בין העשויין להשאיל ולהשכיר ולשאינן עשויין, ש"מ דאפילו אמר גנובים בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן, ואין זה הדין נכון. והרב ר' משה הספרדי ז"ל [פ"ח מהלכ' טו"נ ה"ה] כך אמר, שהלוקח נאמן, ודינו מחוור, דכיון דאמר גנובין איתרע לה חזקתן של כלים שהיא להשאיל ולהשכיר, ואע"ג דאיכא מגו גביה, דהא אי בעי אמר שאולין, כיון דבעיקר דינא מהימן הוא, ומשום מיחזי כשקרא הוא דמפקינן מיניה לא מהני ביה מיגו דהא בכל אומר גנובין נמי איכא מגו דשאולין ולא מהני ולא מעלי דטעמא דמפקי' מיניה דריעא טענתיה דבעל הבית באומר גנובין ולא מפקינן ממונא מחזקיה. ואע"ג דעשויין להשאיל ולהשכיר, אי נמי אינן עשויין למכור. וכל שכן לדברי האומר שאין מגו לאפוקי ממונא. וכבר הארכתי בה בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"א]. והוי יודע, שאין דיני שמועתנו כדרב יהודה אלא בשראה, אבל לא ראה, מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר לקוחין הן בידי. וכן המעשה שכתב רבינו הגדול ז"ל, בטוענא דכיתנא אינו אלא בשראה וכן בנסכא דר' אבא [מ"ז ע"א] אע"פ שהוא כגזלן ואפילו כגזלן גמור אם לא ראה נאמן (כ)לומר החזרתיו, ומצי למימר אין שקלי ודידי שקלי, ואפילו בשיש שם עדים, דקימא לן איכא עדים ולא ראה אחר דלאו אומן יש לו חזקה אלא כולהו בשראה. וכן היה דינו של גאון ז"ל בשראה, מדקא מייתי ליה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו, ולפיכך השיב רבינו ז"ל מה שהשיב. ואין כל דבריו אלא לומר דכיון שנטלן מרשות חבירו שלא בפניו כמאן דאיכא עידי פקדון או גזלה דמי, כדקא מייתי ליה מגודרות, הא לא ראה בין בגודרות בין באלו כולן יש להן חזקה ונשבע הסת ונפטר. והוי יודע, שפי' (כולן יש להן חזקה ונשבע) דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שדרך העולם להשאיל אותן הדברים, וזה האיש עשוי להשאיל לזה וזה עשוי לשאול ממנו, ואם זה הכלי אין דרך בני אדם להשאילו אע"פ שזה האיש עשוי להשאיל לזה משאר כליו, כיון דלא מושלו אינשי להאי משום דפגום כסכינא דאשכבתא נאמן. וכן כתב רבנו הגדול בתשובה [שו"ת הרי"ף סימן ע"ד] כלשון הזה, רואין אם זו המקרא בני אדם רגילין להשאיל אותה או לשאול כמותה והיה מנהג זה שמעון להשאיל אותה אין ראובן נאמן.
הרב ן' מיגש ז"ל, כתב שמועה זו בענין אחר. הא דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונים וכו' כדאיתא בספרים, אבל הא גריס בענין אחר, וכולהו נמי לא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו ואפילו דברים שאין דרכן להטמין ואיניש לא צניע כי אמר לקוחים הם בידי נאמן. אשתכח השתא דדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר לעולם נאמן בין בבעל הבית העשוי למכור את כליו, בין בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, בין באיניש דצניע בין באיניש דלא צניע, בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין. ובדברים העשויין להשאיל ולהשכיר איכא לאיפלוגי, דאי בעל הבית עשוי למכור את כליו לעולם נאמן, ובעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו איניש דצניע הוא לעולם נאמן בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין (להנן) דרכן להטמין, [ו]אי איניש [דלא] (ד)צניע הוא בדברים שדרכן להטמין נאמן לומר לקוחין הן בידי, ובדברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן, דכיון דאין דרכן להטמין ואיניש דלא צניע הוא מאי טעמא קא מטמין להו, אלא מכלל דלמכפרינהו הוא דבעי. ושמעינן מינה דהא דאמרינן דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן, לא מתוקמא אלא היכא דראוהו שיצא מביתו של חבירו וכלים טמונים לו תחת כנפיו ואמר לקוחין הם בידי, ובבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ובכלים שאין דרכן להטמין ובאיניש דלא צניע, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו, אי נמי כלים שדרכן להטמין אי נמי איניש דצניע אע"ג דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם, כי אמר לקוחים הם בידי נאמן. וכל שכן היכא דלא ראוהו עדים כלל שהטמין כלים תחת כנפיו שהוא נאמן. ודאמרינן נמי רבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הכי נמי מיתוקמא כגון שיש עדים שראו את אביהם שהטמין אותן, שאם לא כן לא היה רבא מוציאן מן היתומים, דהא קי"ל דטוענין [ליורש], וכיון דאי הוה אבוהון קיים וטוען ואמר לקוחים הם בידי נאמן, אנן נמי טענינן ליתמי. [והכי] כתב ר"ח ז"ל בפירוש דידיה, והכין נמי קאמר משמיה דרבנו האיי ז"ל.
אמר רב פפא אפילו שומר ישבע וכו'. אמתני' קאי, דקאמ' בנגזל ישבע בעל הבית ויטול, וקאמר רב פפא דאפילו שומר של בעל הבית נשבע שהוציא כך וכך כלים, אם לא היה יודע בעל הבית מה נטל ויטול בעל הבית. ואפילו אין השומר עצמו שם אשתו של שומר נשבעת ונוטלת, דכיון דעיקרא דמילתא תקנתא היא ולא דינא, האי נמי תקנתא היא ולאו דינא, אבל שכירו ולקיטו של בעל הבית, שלא מסר להם בעל הבית שמירת כלים אלו בעי לה רב פפא ועלתה בתיקו. א"ל ר' יימר לרב אשי טענו הנגזל (כפא) [כסא] דכספא מאי. כלומר הימנוה רבנן כל כך דאפילו היכא דטעין עלוה כסא או לא, א"ל חזינן אי איניש דאמיד הוא. דאית ליה כסא דכספא וכו'.
מתני'. הנחבל כיצד, היו מעידים אותו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול וכו'. ולפיכך תקינו ליה רבנן דישבע הנחבל ויטול, משום דמוכחא מילתא דהוא עשה זו החבלה, דכיון דאיכא עדים שראו שנכנס לרשותו ויצא חבול, מוכחא מילתא דהוא עשה החבלה, ולפיכך ישבע ונוטל.
אמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו. דאמרינן בנחבל דצריך לישבע שהוא חבל בו. אלא מקום שיכול לחבול בעצמו, אבל מקום שאין יכול לחבול בעצמו ודאי הוא עושה ונוטל שלא בשבועה. דהיינו ידיעה בלא ראיה דמהני לגבי ממון, והאי לאו מאומד הוא, דאומד לא אמרינן בדיני ממונות, דרבנן פליגי עלה דר' אחא [ל"ד ע"א] בגמל האוחר ואמרי דלא אמרינן חזקה דהאי גמל עביד, דהאי ידיעה ברורה היא. ודילמא בכותל נתחכך. ואפילו היה חבלה מקום שאינו יכול לחבול בעצמו, אמאי אינו נשבע, דשמא בכותל נתחכך אבל הוא לא עשה. כגון שעלתה נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו. דודאי לא נתחכך בכותל, דהא נשיכה הוא והוא עצמו נמי אינו יכול לנשוך עצמו שם, והילכך נוטל שלא בשבועה. ודילמא אמר לאחר שיעשה בו חבורה וישכנו בגבו, אבל מעולם לא חבל בו בעל הבית, ואמאי נוטל שלא בשבועה. דליכא אחר. כי אם בעל הבית. וליכא למקשי דילמא אמר לבעל הבית שישכנו, דבעל הבית לא טעין כן אלא טעין לא נשכו. ומי' לא חבלתי. טעמא דכפר ביה, הא לא כפר ביה מיחייב, ואמאי הא קנס הוא ומודה בקנס פטור. תשובתך, איכא למימר, דכיון דאיכא סהדי דקא מסהדי שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, הוה ליה עקר חיובא אפומא דהנהו סהדי וההיא הודאה דקא מודה ביה גלויי מילתא בעלמא הוא דחבל ביה. ואיכא למימר [נמי] תנא דילמא אבושת ושבת הוא דקאי דמשלם על פי עצמו דממון נינהו, אבל נזק וצער דקנסא נינהו לא קא משלם כלל, כך כתב הרב ן' מגאש ז"ל. וזה תימא גדול, דכל חמשה דברים ממון הם, ומפורש בתחלת נזיקין [ב"ק ד' ע"ב] דתני רב אושעיה שלשה עשר נזיקין הם נזק וצער ורפוי שבת ובשת, וקאמר התם דבקנסא לא קא מיירי, וכן מפורש נמי פרק החובל [שם פ"ד ע"ב] ודבר פשוט הוא במקומות הרבה. ואם תקשי לך הא דאמרינן בב"ק [כ"ז ע"ב] פדנה דמרא קופינא דמרא מאי, וקא מהדר ליה קנסי קא מגבית בבבל, אינה קושיא, דהתם הכי קאמר וכי בבל מקום הראוי לגבות בו קנסות הוא שאתה גובה חבלות, והא קי"ל בכל מילתא דלא שכיחא אין גובין אותה אלא במקום שגובין קנסות, כלומר בב"ד מומחין ולא בב"ד הדיוטות של בבל, ותו לא מידי.
מתני'. ושכנגדו חשוד על השבועה. שבועה דמודה לו מקצת, עכשו דמודה לו מקצת עכשו בזו הטענה דאמרינן דנשבע ונוטל, שהנתבע אינו יכול לישבע מפיו שהוא חשוד, בין יהיה חשוד משבועת הפקדון שנשבע פעם אחת שבועה שאין לך בידי כלום ואשתכח דאית ליה, בין משבועת העדות שנשבע שבועה שאין אני יודע לך עדות ואשתכח דידע, ובין יהיה חשוד משבועת שוא שנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב, והילכך שוב אינו יכול לישבע, ואמרינן דכשנגדו נשבע ונוטל.
גמר'. כי קתני שבועה דשקרא קא משתבע. שבאותה שבועה שנשבע נשבע לשקר, דהיינו כגון שנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב. אבל בשבועת ביטוי. שנשבע (על עמוד של שיש) שבועה שאוכל ואימר יקיים שבועתו. ובקושטא אשתבע לא קתני. ופי' רש"י ז"ל [מ"ו ע"ב] ושבועת ביטוי כיון שבדעתו לקיימה אפילו עבר עליה שיצרו כפאו אינו חשוד בכך על השבועה. אבל בשם ר"ת ז"ל אמרו דודאי חשיד, דהא קא עבר בלאו כמלוי רבית וסוחרי שביעית, ואע"ג דאסור בא מעצמו הוא פסול, אלא הכי קאמר דמתני' לא קתני. ולא נהירא, דאי אדם חשוד הוא ה"ל למתנייה הך רבותא. ואקשינן תינח אוכל ולא אוכל. דאיפשר דמקיים ליה לשבועתיה, אלא אכלתי ולא אכלתי מעדנא דאשתבע בשקרא אשתבע. ומהדרינן תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה. שהוא לשעבר, ומעדנא דאשתבע בשקרא אשתבע.
<h2>דף מז.</h2>
היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים. קתני פסולא דאוריתא וקתני פסולא דרבנן. פסולא דרבנן כגון המשחק בקוביא שהוא פסולא דרבנן, ומלוה ברבית נמי פסולא דרבנן, ואע"ג דנוטל ממון שלא כדין מכל מקום אינו גזלן ממש, שהרי הלוה נתנו לו ברצונו, אלא פסולא דרבנן הוה ואפילו יהיה בו פסול מפסולא דרבנן אינו כשר לשבועה אלא שכנגדו נשבע ונוטל. ודוקא בהני פסולא דרבנן דיש בו חשד ממון, אבל בשאר אסור דלית ביה חשד ממון לא פסלינן ליה, דאע"ג דהלכתא כאביי דלא בעינן רשע דחמס [סנהדרין כ"ז ע"א], ה"מ באסורא דאוריתא אבל באסורא דרבנן בעינן רשע דחמס, ותדע דכל הני דחשיב בסנהדרין [כ"ה ע"ב] דהוסיפו עליהן לא חשיבא אלא גזלנין וחמסנין ומוכסין שהן חשודי ממון.
עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמר יחלוקו. דלא ס"ל לרב נחמן הא דר' אבא בכל דוכתא, ולא סבר ליה נמי לדרב ושמואל, אלא סבירא ליה כל שאינו יכול לישבע שבועת חכמים וליטול אוקמיה אדינא דאוריתא, ובדרב ושמואל נשבעין שבועת יורשים ונוטלים, גבי חשודים כיון דעיקר דיניה בדאוריתא נמי שבועה היא חולקים ולא מיפטר לגמרי, וליתא לדרב נחמן, דהא קי"ל כר' אבא, ורבא דהוא בתרא אמר כוותיה דר' אבא מסתברא, ואע"ג דאמר רב נחמן בפרק השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] הכא במאי עסיקי' כגון שיש עסק שבועה ביניהם, אליבא דר' מאיר אוקמא למתני', כדקי"ל בכל דוכתא סתם מתני' ר"מ, וכמאן דמפרש חזרה שבועה למקומה למחוייב לה מיהו איהו כר' יוסי סבירא ליה.
להיכן חזרה, רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני. כלומר דלא יפרע הממון מאחר שאינו יכול לישבע שכנגדו, דכיון שהתובע נתחייב, מן הדין שלא יבא הממון הזה לידו אלא בשבועה, והוא אינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא, חזרה שבועה לסיני, וכאלו לא נתן לו מן הדין לנתבע שישבע כלל דמי, וכיון שאותו ממון לא היה ראוי שיתחייב אלא על ידי שבועה, פקע הממון ממילא. וה"ק חזרה שבועה לסיני וקאי בלא תגזול מאחר שאין שכנגדו יכול לישבע קאי בלאו דלא תגזול.
ורבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחוייב לה. כלומר, כיון שהתובע שהחזרנו עליו השבועה נמצא גם הוא חשוד על השבועה, תחזור השבועה למקומה, שהוא הנתבע שעליו הוא שחייבה תורה השבועה, וכיון שחזרה שבועה עליו והוא אינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא, משלם.
הא דאמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל, דתנן וכן היתומים וכו', לאו למימרא דמאן דסבר כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין מוריש שבועה לבניו ולא מצי סבר לה הכא דר' אבא, ומאן דסבר לה דר' אבא לא מצי סבר אין אדם מוריש שבועה לבניו, דהא ודאי איפשר לאיניש למסברינהו לתרויהו דלא פליגי אהדדי, דאיכא למימר דאיתא דשניהם חשודין, אע"ג דאי לא חשיד לא שקיל בלא שבועה, כיון שהלה הוא מחויב שבועה דאוריתא ואינו יכול לישבע משלם, ואע"ג דהאיך לא מצי לאשתבועי, הילכך ר' אבא איפשר דסבר לה לדרב ושמואל בההיא. תדע, דהא ר' אמי קבילה מיניה מר' אבא ותני איהו נמי שבועת [ה'] תהיה בין שניהם ולא בין היורשים, ועל כרחיה כר' אבא ס"ל כדדאיק מיניה רבא, ואמרינן נמי ורב ושמואל האי שבועת השם מאי דרשי ביה, אלמא מאן דלא סבר כר' אבא לא מצי למיתני כדתני ר' אמי ו(ה)לא בין היורשים, ושמע מינה דר' אמי כר' אבא ס"ל ואיהו מספקא ליה אי איתא לדרב ושמואל, ואמרינן נמי אם עמד בדין כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, ושמע מינה דמאן דסבר כר' אבא איפשר דסבר לה כדרב ושמואל בההיא ומילתא דטעמא היא, ולא עוד אלא דהא ר' אבא מסייעא לההיא, דכי היכי דאמר איהו מחוייב שבועה דאוריתא שאינו יכול לישבע משלם, הכי נמי הא אמרי' אינהו מחויב שבועה דרבנן ואינו יכול לישבע לא שקיל כלום, ואנן נמי קי"ל כר' אבא וקי"ל כרב ושמואל, אלמא לא פליגי אהדדי, אלא גבי היו שניהם חשודין בהא פליגי, דמאן דסבר כר' אבא על כרחיה סבר שבועה חזרה למחויב לה, וטעמא דמלתא דכיון דשניהם שוין בחשד ודאי אין לעקור אותן מדין תורה, ורחמנא אמר כל שאינו יכול לישבע ישלם. ומשום הכי אמרי' רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא, אבל מאן דסבר לדרב ושמואל איפשר דסבר לה הכי דחזרה שבועה למחויב לה, כדכתיבנא, אלא דבפירוש שמיע לן מרבותינו שבבבל חזרה שבועה לסיני, דלית להו לדר' אבא, ומי' אע"ג דלא סבירא להו [ד]רבי אבא ולא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אכתי איפשר בשניהם חשודים כיון דהאיך נמי חשוד [יחלוקו], שהרי הללו ראויין לשבועה ושניהם [השוו באגר] ובהפסיד, אלא דסבירא לן כל נוטל ממון בשבועה דרבנן אם אינו יכול לישבע מפסיד, דהיינו דאמר רב פפא מאן הני רבותינו שבבבל רב ושמואל, דשמעי' להו דאזלי בהך סברא דאמרי אבל מת לווה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו, ומתוך שאינן יכולין לישבע אינן נוטלין, ואע"ג דהתם מדין תורה שקיל וקל וחומר לזו, מעתה אין לו כלום אלא (בשבועה) [בשבועת] התקנה, ולאו למימר דחדא מכלל חברתה איתמר [אלא], תרוויהו איתמר כל חדא וחדא באנפיה נפשה, כדכתיבנא. וכתב רבי' הגדול ז"ל דהלכתא כר' אבא דחזרה שבועה למחויב לה, וליתא לדרב נחמן דאמר יחלוקו, דאיהו פליג אדר' אבא, ודחה מה שכתב רבינו האי גאון ז"ל בשערי השבועות שלו [משפטי שבועות ח"ב שער י"א] דליתא לדר' אבא וקיי"ל כרב נחמן. ור"ת ז"ל היה אומר שהלכה כרב נחמן ואיהו סבר לה לדר' אבא, אלא דקסבר דהכא שניהם מחויבין שבועה הם, ומשום הכי מפסיד כל אחד מחצה, ואית ליה ראיה ממאי דגרסי' בפרק השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] גבי מתני' דתנן והלה אומר איני יודע חייב, ואקשי' לימא תהוי תיובתא דר' נחמן, ומפרקינן הכא במאי עסקי' כגון שיש עסק שבועה ביניהם כדרבא וכו', אלמא רב נחמן סבר לה כר' אבא, והאי סברא לא דאיק לי, דאם כן רב ושמואל נמי דאמרי [הכא חזרה שבועה למקומה אפשר דס"ל כרבי אבא], דכי היכי דרב נחמן קרי להו מחוייבין שבועה ואינן יכולין לישבע וחולקין, [ה"נ] לדרב ושמואל איפשר דסבירא להו דתרוייהו מחוייבין שבועה הן, וכיון דשניהם מחוייבין נינהו ואינן יכולים לישבע, דינא הוא דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה ולא מפקי' מיניהו, וכיון שכן היכי בעינן בגמרא ורב ושמואל האי שבועת י"י תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה, דילמא אינהו נמי כר' אבא סבירא להו. ועוד, דאי רב נחמן סבר לה כר' אבא, על כרחיך הא דאמר יחלוקו משום דסבר לה כרב ושמואל או משום דחייש לה, ולקמן אמרינן דאיהו לא סבר לה ולא חייש לה להא דרב ושמואל [דאקשינן] אם איתא איתא, אלמא מספקא ליה, והא אמר רב נחמן יחלוקו וכו'.
רבותינו שבבבל רב ושמואל. מנא ידעי' ד[ה]ם רב ושמואל, דתנן [מ"ה ע"א] וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. והוינן בה יתומים ממאן, אילימא (מ)מלוה השתא אבוהון (בלא) שקיל בלא שבועה אינהו שקלי בשבועה, הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרויהו לא שאנו אלא שמת מלוה בחיי לוה ואחר כך מת (מ)לוה, והוא שנשבעין יורשי המלוה שלא פקדנו אבא ונוטלין. אבל מת (מ)לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. שלא נפרע, כדתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וכיון שכבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה קודם מיתתו אין אדם מוריש שבועה לבניו. שהרי אותה שבועה שהוא חייב שלא נפרע אין היתומים בניו יכולין לישבע לא נפרע אבינו, דהיכי ידעי. וכיון דאין יכולין לישבע אותה שבועה, אפילו בשבועת היורשין שלא פקדנו לא סגי, אלא חייבין לישבע אותה שבועה שהיה האב חייב ואותה שבועה אין יכולין לעשותה. ואע"ג דטעני יתמי אבינו אמר לנו בשעת מיתתו שלא נפרע ונשבעין שאביהם צוה שלא נפרע, מכל מקום האב היה חייב לישבע שלא נפרע שהוא היה יודע העיקר, ואם כן האב היה נאמן בדבורו.
רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא. דשמעי' ליה דאמר דהיכא דאינו יכול לישבע אמרינן חזרה שבועה למחויב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, כדאמר בנסכא דההוא גברא דחטף נסכא וכו' לישלם ליכא תרי סהדי. שאלו היו שנים מעידין אותו היינו מחייבין אותו לשלם, שאין לו לאדם לחטוף דבר מיד חברו ולומר שלי אני טורף אלא אם כן יש לו עדים שהוא שלו, דהעמד ממון על חזקתו, ואין זה יכול לטעון שמכרה לו או נתנו לו, כיון דחזו סהדי דדרך חטיפא לקחה מידו. וכי תימא ליהמניה דדידיה חטף מגו דאי בעי אמר החזרתי, לא היא, דכיון עידי גזלה אינו נאמן לומר החזרתי, דבהלואה הוא דאמרינן [שבועות מ"א ע"א] המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, דכיון דלפרעון קאי נאמן לומר שפרעו, אבל גזלן אינו גוזל על מנת לשלם, לפיכך אינו נאמן לומר החזרתי וצריך לשלם בעדים. ויש אומרים שהיו עדים בנסכא שעדיין ברשותו, ואין צריך לזאת, שעקר הדין כמו שכתבנו. ליפטריה במגו דאי בעי אמר לא חטפי מעולם יכיל למימר אין חטפי ודידי חטפי. איכא חד סהדא. אלו לא היה כאן אפילו עד אחד כן היה הדין, אבל הכא כיון דאיכא חד לא יכיל למימר לא חטפי. לשתבע הא קא (מודו) [מודה] אלו היה טוען לא חטפתי נשבע, אבל עכשיו הרי זה מודה שחטף ואינו נאמן דדידיה חטף, כיון דאלו היו שם שני עדים היה משלם, וצריכין אנו לפרש למה אינו נשבע דדיליה חטף, ולהימניה במגו הוה טעין לא חטפי הוה מהימן בשבועה, וכאותה שאמרו פרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א] בענין המפקיד אצל חברו בשטר דנאמן לומר החזרתי ובשבועה מגו דאי בעי אמר נאנסו שהיה נאמן בשבועה, וכך פי' של דבר זה, כשחייבה תורה שבועה על ידי עד אחד, שבועה זו היא שישבע הנתבע להכחיש העד, דהכי דרשי' קרא [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון פי' לחייב אדם בעדותו, אבל קם הוא לשבועה, כלומר להשביע המכחיש עדותו שחייב הנתבע לישבע שאין העד מעיד אמת. ודין שבועה שחייבה תורה כך הוא, או ישבע שבועה שחייבה תורה או ישלם, והילכך זה שטוען אין חטפי ודידי חטפי כיון שאינו יכול עוד להכחיש את העד בשבועתו ואי אפשר לו לישבע שבועה המחוייבת לו מן התורה, הרי עד במקום שנים, ואלו היו שנים מעידין שחטף הנסכא ודאי היה משלם ולא היה נאמן לומר דידי חטפי, והיינו דאמר להו ר' אבא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וכו'. והאי דינא דר' אבא איתיה בין בשבועה שחייבה תורה על ידי עד אחד בין בשבועה דמודה מקצת, כגון שהוא חשוד על השבועה ואינו יכול לישבע, דאמרינן מתוך שאינו יכול [לישבע] משלם, מיהו אם התובע אינו חשוד תקינו רבנן שלא יטול אלא בשבועה דרבנן, היו שניהם חשודין חזרה שבועה למקומה, ואמרי' רבותינו שבארץ ישראל אומ' חזרה שבועה למחויב לה. ורבותינו שבבבל דאמרי חזרה שבועה לסיני, לית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דין שבועה כך הוא, במקום [שאפשר לישבע שבועה] שחייבה תורה או ישבע או ישלם, אבל במקום שאי אפשר לו לישבע, כגון שהוא חשוד או שהוא מודה לדברי העד, אלא שפוטר עצמו מטענה אחרת שאינה מכחשת דברי העד, כגון זה שטוען אין חטפי ודידי חטפי, לא יחול שם חיוב שבועה לומר דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, אלא (אם) כן הדין כשמודה מקצת חשוד על השבועה פטור מן השבועה, מיהו תקינו רבנן שישבע שכנגדו ויטול, הילכך היו שניהן חשודין פטור. ולענין האי דינא דנסכא דר' אבא, כיון שאינו מכחיש דברי העד, וטוען חטפי ודידי חטפי, הרי אי איפשר לו לישבע שבועה שחייבה תורה וראוי היה לפטרו מן השבועה, אלא שאי איפשר לפוטרו בלא שבועה שחייבה תורה וראוי היה לפטרו מן השבועה, אלא שאי איפשר לפוטרו בלא שבועה, דכיון דבמקום שיש עדים שחטף אינו נאמן לומר חטפי ודידי חטפי גם עכשו שאין שם עדים אינו נאמן לטעון אין חטפי ודידי חטפי, אלא מתוך שיכול לומר לא חטפי, הילכך כיון שאילו היה טוען לא חטפי היה נשבע, עכשו שאינו נאמן אלא מכח מה שהיה יכול לומר לא חטפי על כרחיך אינו נאמן (ולא) [אלא] בשבועה.
כוותיה דר' אבא מסתברא. דאמר כל נתבע שאינו יכול לישבע לא פרחה מיניה שבועה אלא עומדת עליו, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דתניא ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין. היכי דאמי. שהיורשין אין נשבעין. אילימא דאמר' ליה מנה לאבא ביד אביך וכו' מאי שנא איהו נמי ומאי שנא אבוה. דהא אבוה כי האי גוונא חייב שבועה, והוא נמי יהיה חייב שבועה מאחר שבא בטענת בריא. מיהא שמעי' מדקא אמ' מאי שנא הוא מאי שנא אבוה, דהלכה כר' אליעזר בן יעקב דאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, ואוקימנא בטוענו גדול דבבנו נמי אינו מעיז, והרי"ף ז"ל פסק מתחלה כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב, וחזר בו בשעת (מיתתו) [זקנותו] וצוה לתקן בהלכות שלו דהלכה כר' אליעזר בן יעקב.
<h2>דף מז:</h2>
אלא לאו דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי אמר בשלמא אבוה כי האי גוונא מיחייב לשלם איצטריך קרא למיפטר יורשין משבועה, דליכא עליהו שבועה כלל כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אלא אמרי' דלא רמיא שבועה עליה כלל ופטור דהא לא ידע במילי דאבוה. אלא אי אמרת באביו נמי כיון דאמר חמשין לא ידענא פטור איצטריך קרא למיפטריה גבי יורשין. אלא ש"מ דכדר' אבא הוא, דאבוה כי האי גוונא היה חייב והיורשין פטורין משום שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין. ויש מי שאומר ראובן שתבע לשמעון מנה לי בידך ושמעון אמר אין לך בידי כלום אלא חמשין, דהוי שמעון חייב שבועה, ומת שמעון ולא נשבע, דאמרינן ליתומים דשמעון אביכם היה חייב שבועה ולא נשבע ואתם אינכם יכולין לישבע, דאמרינן בהו מתוך שאינו יכול לישבע משלם, כמו בהיו שניהם חשודין דאמרינן חזרה שבועה למחוייב לה, דכי אמרינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דפטורין משבועה ומלשלם, הני מילי כשהיה תחלת שבועה ליורשין ויורשין מודו, או כגון שטר כיס היוצא על היתומים [ב"ב ע' ע"ב] דנשבע וגובה מחצה דמלוה ולא מחצה דפקדון, דהשתא הוא דתבעי ליורשין, אבל הכא דהאב הוא חייב שבועה, כל זמן שלא נשבע חייב לשלם ממון, ולא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו, כדאמרינן גבי שבועה ונוטל.
ולרב ושמואל. דסבירא להו דכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אותה שבועה פרחה לה וחזרה לסיני, וכאלו לא נתחייב בה מעיקרא דמי, וכל שכן היורש דלאו מחוייב שבועה ולא איצטריך קרא למפטרינהו, האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה, מיבעי לה לכדתניא וכו' מלמד שהשבועה חלה על שניהם. כלומר, עון השבועה חלה על שניהם, הנתבע שהוא נשבע לשקר, והתובע לפי שהוא יודע שהוא נשבע לשקר ומניחו להשבע. ויש לפרש מלמד שהשבועה חלה על שניהם, כלומר עון השבועה חלה על שניהם או זה או זה, שאם הנתבע ישבע לשקר הרי עון השבועה חלה עליו והתובע פטור, ואם הנתבע נשבע באמת והתובע הוא שתובעו בדבר שלא היה אצלו, הרי עון השבועה חלה עליו. וכתב הרב ן' מיגש ז"ל ולענין פסקא דקי"ל בשהיו שניהם חשודין אפליגו בה רבואתא, איכא מאן דפסק [כרבי יוסי דאמר יחלוקו משום דעבד רב נחמן עובדא כוותיה ואיכא מאן דפסק] (כהוא) [כתנא] קמא דאמר חזרה שבועה [למקומה וכר' אבא דפרשה הכי חזרה השבועה] למחויב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, וקאמר כיון דאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא, מכלל דהלכה כוותיה. ומסקנא דגמר' דבכמה דוכתא דכל מי שהוא חייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם, אלמא הא דר' אבא הלכה היא. ואפשר דר' אבא אית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים, דאין אדם מוריש שבועה לבניו דאלמוה רבנן לשבועה דידהו לאפוקה מדין תורה, דדינא דאוריתא למשקל מיתמי בלא שבועה, וכיון דתקון רבנן שבועה גבי מלוה, אלמוה רבנן לשבועה דידהו דאם אינו יכול להשבע מפסיד הכל.
תניא א"ר טורח שבועה זו למה, אמר לו ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. הא דאמ' ר' טורח שבועה זו למה, ה"פ, כלומר שבועה דחנוני למה דהוה סלקא (דעתין) [אדעתיה] דהא דאמור רבנן דפועלים נשבעין ונוטלין מחנוני קאמר, משום דהוה סבירא להו דכיון דאודי חנוני דאמר ליה בעל הבית למיתן להו לפועלים וקאמ' דיהב להו ההוא מידי, מכלל דקביל אנפשיה מאי דקאמר בעל הבית ושעבודו שעביד נפשיה להנהו פועלים למיתן להו ההוא מידי, וכיון דפועלים קא אמרי דקא שקלי מיניה כלום, משתבעי על טענתן ושקלי מחנוני זוזי דהוו להו גבי בעל הבית, וכי הדר חנוני השתא למשקלינהו להנהו זוזי מבעל הבית אמאי צריך שבועה, ואהדר ליה ר' חייא דהא דאמור רבנן נשבעין ונוטלין מבעל הבית הוא, ומשום הכי כי הדר חנוני השתא למשקל מיניה דטעין דיהב להו לפועלים דידיה, משתבע על טענתו והדר שקיל מבעל הבית.
ופועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דניכספו מיניה. והוא הדין לחנוני שנשבע במעמד פועלים.
איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו. כגון האי איתי סהדי דיאהבתיה והאי איתי סהדי דיאהבתיה. דודאי חד כת הוי שקרן ופסול לעדות ולא ידעינן הי מיניהו השקרנית. אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. אם בא אחד מן הכת זו ואחד מן (האחת) הכת האחרת, ונצטרפו שניהם והעידו בעדות אחרת או' ודאי אותה עדות פסולה ואין לסמוך עליה, שהרי מכל מקום אחד [מ]הם עד פסול הוא, אבל אם באה כת אחת בפני עצמה והעידו בעדות באחרת בלי שיצטרפו עמה אחד מזו הכת השנייה, וכן זו הכת השנייה אם באה והעידה בפני עצמה מקבלינן סהדותיהו, שבעל עדות זו יש לו לדחות ולומר הכת שלי הם הכשרים והכת האחרת שקרנית, וכן הבעל עדות האחרת יאמר שלי הכשרים והכת האחרת היא השקרנית. ורב חסדא סבר בהדי סהדי שקרי למה לי. כיון דאנן סהדי דחדא כת מיניהו שקרנית היא ולא ידעינן הי מיניהו הוא, פסלינן לתרויהו ואפילו בעדות אחרת. ודכולי עלמא שני מלוין ושני לווין ושני שטרות, וזו העידה על מלוה זה ולוה זה ושטר זה, וזו העידה על מלוה אחר ועל לוה אחר ובשטר אחר, היינו פלוגתיהו דרב הונא ורב חסדא, דרב הונא סבר כל אחד מן המלוה יכול לדחות שלי היא הכשרה ושל חבירי היא הפסולה, ורב חסדא סבר כיון דכל כת מהם ספק פסולה היא לא מקבלינן סהדותיהו ומגבינן ביה מספק. שני מלווין ולווה אחד. זו העידה למלוה זה וזו העידה למלוה זה על אותו לווה עצמו, היינו מתני'. החנוני והפועלים עם בעל הבית, שהרי תובעים את בעל הבית, והדבר ידוע שאחד מהם תובע אמת והשני תבע שקר, ואע"פ שהנתבע אחד הוא אין יכול לדחות ולומר לכל אחד איני נותן לך כלום שמא אתה הוא המשקר, אלא כיון שהתובעים שנים הם, כל אחד מהם יכול לדחות ולומר אני הוא שתובע אמת וחברי הוא שתובע שקר ונוטלין שניהם ממנו. והכא נמי אע"פ שהלוה אחד הוא אינו יכול לדחות ולומר לכל אחד מן המלוין איני נותן לך כלום שמא העדים שלך הם העדים השקרנים באותה עדות משונה שהוכחשו בה והם הפסולין. ונמצאו מלוין אלו שכל אחד מהם גובה מלוה זה בספק, כמו החנוני והפועלים. ובבאין בבת אחת מיירי מתני', אבל בזה אחר זה גובה שלא בשבועה, אבל כי הוי בבת אחת אינו גובה אלא בשבועה. וא"ת אמאי נשבעין ונוטלין, הא אמרינן בבבא בתרא [קע"ב ע"א] שטר של יוסף בן שמעון עלי פרוע, כגון שהיה חייב לשני יוסף בן שמעון שטרות כולן פרועין, ואמאי לא אמרינן זה ישבע ויטול וזה ישבע ויטול כדאמרינן הכא, דהא ודאי דמי אהדדי, דהא הלוה חייב לאחד והכא חייב ליוסף בן שמעון שהרי אין בידו אלא שובר אחד. ואיכא לדחוקי, דמשום הכי נשבעין ונוטלין הכא בשני מלווין שאיפשר הוא שהוא חייב לשניהם, לאחד בשטר ולאחד שלא בשטר, אי נמי בעדות כת פסול יכלינן למימר אע"ג דאיתכחש בעלמא הכא מעיד עדות אמת, ומשום הכי שניהם נשבעין ונוטלין, אבל בשטר של יוסף בן שמעון עלי פרוע היאך ישבעו שניהם ונוטלין, שהרי ישבע האחד לשקר, שהרי יש בידו שובר. וא"ת הא מתני' נמי משתבע לשקר א' מהם ואפ"ה אמרי' דשניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, תריץ, מתני' משום טעמא אחרינא הוא את מהימנית ליה בשבועה אנא לא הימנתיה בשבועה, כדפרשי' במתני'.
מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות. זו העידה בשטר זה של מאתים וזו העידה בשטר (זה) אחד של מנה, כיון ששני השטרות של מלוה אחד הן, אין לו דרך לדחות, לפי שאומר לו מכל מקום אחד משני שטרות אלו שלך עידיו פסולין ואין לגבות בו כלום, וכיון שאין אנו יודעין איזה מהן שוא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות אלא הפחותה שבהן, והיינו של מנה, ואפילו לרב חסדא גובה מנה, דודאי חדא מיניהו כשרה. הרי"ף ז"ל כתב ונשבע ופטור ממאתים, והרב ר' משה ז"ל כתב בהלכות עדות פרק כ"ב [ה"ב] נשבע שבועת התורה מדר' חייא קמיתא [ב"מ ג' ע"א]. וצ"ע, דהא הוה ליה שעבוד קרקעות, דודאי הך דמנה גובה ממשעבדי אי תרויהו קדמי להו.
שני לווין ומלוה אחד בעיא ולא איפשיטא. לפי שיש לומר שכיון שהמלוה אחד הוא ואין לו דרך, [לדחות] לפי שמכל מקום אחד משני שטרות אלו שרוצה לגבות מהן עדיו פסולין הן, וכיון שאין יכול להביא ראיה, כשיבא לגבות בשטר זה (מהמלוה) [מהלוה] שהוא אומר שמא זה השטר הוא הפסול הואיל ושני שטרות הן והרי יודעין שאחד מהן פסול הוא, ויש לומר, שכיון שהלווין שנים הם ואע"פ שהמלוה אחד הוא, כשיבא לגבות מזה הלוה יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שעליך הוא הכשר והשני של חברך היה פסול, וכשיבא לגבות מחברו בשטר האחר שיש לו עליו יכול הוא לומר ולדחות לו זה השטר שיש לי עליך הוא הכשר והשני שהיה לי על חברך הוא הפסול. ולרב הונא הוא דאיבעיא, דבעי אי הוי כשני מלווין ולוה אחד וגובה שתיהן בשבועה, אי הוי כמלוה אחד ולוה אחד ואינו גובה אלא הפחותה, משום דלווה אחד ודאי חד מאלו כשרה, והכא נמי מדחו ליה הלווין ואינו גובה כלום. אבל לרב חסדא לא איבעיא לן, דודאי פשיטא לן דודאי פסול ואינו גובה כלום, דהא אפילו בשני מלווין ולוה אחד פסול. וכיון דלא איפשיט ועלתה בתיקו, מלוה אחד ושני לווין אינו יכול לגבות באחד מהן, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכתב הרי"ף ז"ל דאי אתי מלוה בהדי חד לחודיה גבי חד מינייהו וכו'. ודייק רבינו אפרים ז"ל דקרעין ליה לאידך, ולעולם תרויהו לא מצי גבי ולא אהני אלא למגבא חדא מינייהו, דאלו אתא בהדי תרויהו גבי חדא מעיקרא והדר גבי לאידך. וצ"ע. וכתב הרב ן' מגש ז"ל בהא דאמרינן לענין מלוה אחד ושני שטרות דיד בעל השטר על התחתונה, ובמלוה אחד ושני לווין שאינו גובה באחד מהן כלום, לא מיבעיא אם הלווין כופרין ואומרים שאין לו אצלנו כלום אלא אע"פ שמודין לו שהם חייבין לו באותו ממון, אין הודאתן מועלת אלא לגבות מבני חורין, אבל מנכסים משועבדים אין יכולין לגבות בשטרות אלו, לפי שכל שטר מהם יש לנו לומר שמא זה השטר הוא הפסול ואין גובין בו, הלכך אע"פ שהלוה מודה בו הוה ליה כמלוה על פה ואינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
<h2>דף מח.</h2>
יתומים ממאן. כלומר, כי אמר מתני' וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ממאן, אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה. פי' עד דטעין לוה ואמר לישתבע לי אינהו מיבעיא, ופרישנא ה"ק וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, דכי היכי דמלוה גופיה לא גבי מבני הלווה לאחר מיתת הלוה אלא בשבועה, כדתנן מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. שלא פקדנו אבא. ואם הם שני אחים שירשו שטר חוב מאביהם והאחד אומר שצוה לו אביו שנפרע השטר, והשני אומר לא צוה לי אבא שנפרע השטר, נראה שזה שמודה שאביו צוה לו שנפרע השטר מפסיד חלקו בהודאתו, והשני לא יפסיד בעדותו אלא נשבע שבועת היורשין וגובה חלקו. כתב רבינו ש"צ הא דפרישנא בגמרא [ו]כן היתומים מן היתומים, לאו דוקא יתומים מן היתומים בלחוד, דאם כן ליתני כשם שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, כך היתומים, ולמה לי למיתני כל הני, אלא הכי קתני כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, כך היתומים שפגמו שטר אביהם שאמרו אמר לנו אבא נפרעתי מקצת, או עד אחד מעידן שהן פרועין שנפרע אביהן, או באין ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרעו אלא בשבועת היורשין. והאי דנקט היתומים מן היתומים, משום דקא בעו למימר עלה רב ושמואל לא שאנו. ונר' לי דאפילו לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה"מ יתומים מן היתומים, אבל מלקוחות גבו בשבועת היורשין, משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה, מפני שאיפשר שיפרע מנכסים בני חורין, ואע"פ שאין לו לגבות מאותן לקוחות אלא בשבועה, מ"מ ליכא למימר נתחייב מלוה שבועה, כדאמרינן מעדנא דשכיב לוה הוא דאיחייב מלוה שבועה והוה ליה כהעמדה בדין ואין אדם מוריש שבועה שנתחייב בה לבניו, שהרי ממון החוב אי אפשר שיגבנו בלא שבועה. אבל האב שפגם שטר ומת, וכל שכן העידו עד אחד בב"ד שנפרע, ודאי נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לרב ושמואל, הילכך לא שקלי מידי. ואי קשיא לך, אי הכי אמאי לא אמרו לא שאנו אלא שפגם היורש אבל פגם אביו כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. לא קשיא, (בריבותא) [דריבותא] קמ"ל ולא מיבעיא בשבועת פוגם דהוא משום חששא דפרעון, דהא איכא רגלים לדבר וכעין שבועה דאוריתא היא, אלא אפילו בבא ליפרע מן היתומים דליתה אלא משום תקנת היתומים בעלמא דהוה לן למיחש תקנתא דהנך אפילו הכי לא שקלי, כך נראה לי. ומסתברא נמי בלוקח שלקח שטר חוב ומת לוה, אי לאחר שלקחו מת ה"ל מת מלוה בחיי לוה וגבי. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל במשנת פרק הכותב [כתובות פ"ו ע"ב] נשבע כעין שבועת היורשין שלא אמר לו ושלא ידע ששטר זה פרוע, והוא שמת מוכר, אבל בחייו אף הוא נשבע. ומיהו אין לומר בזה כבר נתחייב, דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב, אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע מתוך שיכול למחול, ואם קודם שלקחו כבר מת לווה כבר נתחייב מלוה ומוכר לבני לווה שבועה, ואין אדם מוכר שבועה לאחר, ואע"ג דלא מוספי' אדרב ושמואל כל שבא ליפרע מנכסי יתומים היא גופה דרב ושמואל היא. והרב ר' משה ז"ל נראה שסובר כן, אלא שלא פירש, שכך כתב בספר נשים [פי"ז מהלכ' אישות הי"ז] שאם מתה האשה קודם שנשבעה אין ללוקח כלום, וכך אמרו שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים אין לו כלום, והיינו דרב ושמואל, וטעמא דמלתא (דילמא) [דאלימא ד]אלמוה רבנן לתקנת היתומים והחמירו בשבועתן יותר מכל שבועת הנוטלין, ומשום הכי חיישי' לה ולא מוסיפי' עלה, אבל בכל שבא ליפרע מן היתומים (והחמירו) דינינן הכי. ואשכחן לרב הנשיא אל ברגילוני ז"ל דאמר אם מתו היתומים שהיה להן לישבע שלא פקדנו אבא אין בניהם נשבעין והפסידו כרב ושמואל, ובהא ודאי הוה אמינא כיון דלאו עיקר תקנתא היא יורשיהן נשבעין שבועת יורשין ונוטלין, דהא תרויהו חדא טכסיסא היא שלא פקדנו אלא שהרב ז"ל כתב דהכי אסכימו רבוותא ז"ל, ואם (נ)קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, אם אמרו אין אדם מוריש שבועה דבריא לבניו יאמרו בשבועה דספק ויפקיעו ממון משום שבועה דאיני יודע שנפרע אבא, ועוד דכיון דמפסיד בשמת לווה בחיי מלוה, אלמא שלא פקדנו לאו שבועה דעיקר היא אלא עלה מצאו לפרוע שטר, והרי נולד הבן לאחר מיתת האב שאינו יכול לישבע שבועה והוא נפרע בחצי השבועה, ובנים דיתומים נמי הא משתבעי שלא אמר אביהן וכולה טכסיס חד הוא. ע"כ.
[רי"ף] ואמרינן בפרק הכותב לאשתו [כתובות פ"ח ע"א] דכי משתבעי שקלי, כגון שאמרו יתומים של לוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי, אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין בני מלוה שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, דכיון דאמר שלא לוה מודה הוא שלא פרע והרי השטר מוכיח שלוה.
רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שאנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. כדתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וכיון שמת קודם שישבע אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יתומי מלוה גובין מבני לוה כלום אפילו בשבועה. ואיכא דבעי היכא דמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה ובאין בני מלוה ליפרע מלקוחות דלוה דלא הניח כלום, אי אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו דנימא דלקוחות ויתמי שוה, או אמרינן בהא הבו דלא לוסיף עלה כיון דלאו לגבי יתמי אזלי, כדאמרינן לקמן [מ"ח ע"ב] בערבא דהכא לא אזלי לגבי יתמי דהא לא (הגיע) הניח להם כלום ולנכסי דקנו יתמי לא הדרי. וצ"ע.
שלחוה לקמיה דר' אליעזר אמר להו ר' אליעזר שבועה זו מה טיבה. פי' שבועה שאתם אומרים שנתחייב בה המלוה מה טבה, כלומר אלו היה בחיים היה מתחייב בה ונשבע אותה, עכשיו שמת בלי שישבע נעשה כאלו לא נתחייב בה מעיקרו, וכאלו לא היה שם חיוב שבועה עליו כלל כדי שתאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו, וכיון שכן יורשי מלוה נשבעין שבועת היורשין שלא פקדנו אבא וגובין מנכסי לווה.
<h2>דף מח:</h2>
אלא הבו שלא לוסיף עלה. ואע"ג דלא סבירא (אי) כרב ושמואל, הואיל ונפיק מקמייהו לא נעקרה לגמרי. אלא הבו דלא לוסיף עלה כלומר דלא ניליף ממלתיהו לדינא אחרינא. דאמר רב פפא הפוגם שטרו. שאמר שנפרע מחצה והיה חייב שבועה ומת, יורשיו נשבעין שבועת היורשין. והיינו שבועה שלא פקדנו אבא. ונוטלין. דאע"ג דאמר שמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו, הני מילי בבא ליפרע מיתמי כגון יתומים מן היתומים, אבל מלוה עצמו כגון הא דפוגם את שטרו לא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו.
כלל גדול בדין חשוד על השבועה, כל חשוד שהוא מן הנשבעין ונוטלין, אי הוא מאותן שהיה דינן מן התורה ליטול בלא שבועה ורבנן רמו עליהו שבועה להחמיר עליהם, כגון פוגם את שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע והנפרע שלא בפניו ומנכסים משועבדים, כיון דאיכא בידיה שטרא דמקוים שקיל בלא שבועה, דכיון שדינם היה מן התורה ליטול בלא שבועה ומתקנת חכמים הם נשבעין, כולן נוטלין בלא שבועה, כיון דלא מוספין על הא דרב ושמואל, חוץ מן החשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים דפקע שטרא כדרב ושמואל והוא הוא ולא מוספין עליה ולא מידי, אבל אם זה החשוד הוא מאותן שלא היה דינן מן התורה ליטול כלום, וחכמים הקלו עליו ליטול בשבועה, אי משום כדי חייו כגון שכיר ואי משום רגלים לדבר כגון הנחבל והנגזל ומאי דדמי להו, הרי זה לא נשבע ולא נוטל כלום. והנגזל והנחבל הולכים בפחי נפש. שהרי דינו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, דקי"ל דפטור. אבל שכיר חשוד אינו מפסיד לגמרי אלא בעל הבית נשבע ולא משלם, והטעם מפני שעיקר התקנה שרצו חכמים להתקין משום כדי חייו על בעל הבית היתה מפני שהיא כעין של תורה, אבל ראו שהוא טרוד והפכוה על השכיר שהוא זכור יותר ממנו, והיינו דאמרינן בריש פירקין [מ"ה ע"א] עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית, אלמא דינא הוא דלישתבע בעל הבית, ואע"ג דלא איתקנה שבועת היסת וכו' והיינו דאקשי' ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית, פי' לשלם, דיו שתחמיר עליו שבועה, ופרקינן בעל הבית ניחא ליה וכו', ואקשי' אדרבה שכיר ניחא ליה דלישתבע בעל הבית וכו' וש"מ דמכל מקום בעל הבית חייב לישבע, ולכשתמצא לומר כולה סוגיא הכי רהטא. ואסיקנא בעל הבית טרוד בפועליו הוא, ומשום כדי חייו דשכיר ראוי הוא שישבע בעל הבית, וכיון שהוא טרוד שדיוה אשכיר משום כדי חייו, כלומר משום כדי חייו דשכיר תקנו לבעל הבית שישבע, וכיון שראו שעסקיו מרובין [הפכוה] על השכיר, הנה למדנו דרמיא שבועה על בעל הבית, הילכך היכא דחשוד השכיר נשבע בעל הבית ונפטר, ואם היו שניהם חשודין פטור, כדאמרינן בגמרא דבני מערבא [ירושלמי פ"ז ע"א] הוה עבד וב"ד מוסרין שבועה לעבד, פי' בתמה שהיה חשוד וב"ד מוסרין שבועה לחשוד. היו שניהם חשודין חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי, ר' מאיר אומר יחלוקו. פי' גבי שכיר נמי לר' מאיר חולקין, ולר' יוסי דאמר חזרה שבועה למקומה פטור בעל הבית, מכל מקום למדנו ששכיר חשוד אינו מפסיד, אלא בעל הבית נשבע ולא משלם. וא"ת האיך נשבע והרי הוא טרוד, לא קשיא דפרשי אינשי מספק שבועתא, וכיון דשבועה רמיא עליה ולא מצינן למרמא לה על פועל משבעינן ליה, ואי מספקא ליה קים לן ביה דפריש ומשלם.
ומי שהוא מן הנשבעין ולא משלמים ושבועתו דרבנן, כגון אמר לחנוני תן לי בדינר פירות, אם חשוד לא נשבע ולא משלם. והוא הדין בשבועת הסת ולא מהפכינן לה אשכנגדו. וחשוד שהוא מן הנשבעין שבתורה, כגון מודה מקצת ועד אחד מעידו, דינו מפורש במשנה [מ"ד ע"ב] ובגמרא [מ"א ע"א] (כדין) [בדין] שכנגדו חשוד על השבועה. ואם הוא הנתבע חשוד על השבועה שאינו יכול לישבע, אם האחר (הוה) [הוא] בא בטענת בריא ואומר כך וכך נטלת מן השתוף שיכול לישבע, מי אמרינן דיהא נשבע ונוטל כיון דיכול לישבע, דהא טוען בבריא דאם טען שמא לא שייך שבועה גביה, דמאי ישבע כיון דטעין שמא, ודוקא בשנתפקר אחר שנשתתפו ונעשה חשוד, דאי קודם שנשתתפו אמרינן לשותף התובע סברת וקבילת, אבל השתא דטעין בריא, מי אמרינן דישבע התובע ויטול כדין שכנגדו חשוד על השבועה, דאמרינן דנשבע ונוטל, או לא, ואיכא למימר דלא אמרינן כן בשבועת השותפין אע"פ שהוא כעין דאוריתא, דגבי חשוד על השבועה משום הכי אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל, דהתם ריע טענתיה כיון דמודה מקצת הוא, ומן הדין הוה לנו לומר דבלא שבועה יגבה התובע, ונימא בנתבע דהוא חשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומשום תקנה דחשוד אמרי רבנן דצריך שבועה התובע, דאי אמרינן דבלא שבועה יגבה לא שבקי' חיי לחשוד, דאם יהיה חייב החשוד מנה יטענוהו מאתים והוא יודה במנה, ואמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל הכא בשבועת השותפין כיון דבריאה היא טענתיה שאינו מודה לו והממון בידו, לא אמרינן דיהיה אידך נשבע ונוטל.
ההוא דשכיב ושבק ערבא. שמת לוה בחיי מלוה והיה חייב שבועה ושבק ערבא ואחר כך מת המלוה. סבר רב פפא למימר הא נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא. דהא יתמי בני המלוה לא אזלי גבי יתמי בני לוה כי אם אחר הערב, והבו דלא לוסיף עלה הוא, דבהא לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו, דלא דמי לרב ושמואל, דכיון דערב קיים הוי כאלו הלוה חי ומשתבעי בני המלוה ושקלי. אמר ליה רב הונא בריה דר' יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי בני לוה אזיל. והלכך היא היא דרב ושמואל ואינו תוספת ואמרי' דין אין אדם מוריש שבועה לבניו.
ההוא דשכיב ושבק אחא. כלומר ההוא מלוה (דשביק) [דשכיב] לבתר דשכיב לוה ולא שבק מלוה בנים אלא אחא שבק. סבר רמי בר חמא למימר הבו דלא לוסיף עלה הוא. כלומר כי עבדי כרב ושמואל היכא דשבק המלוה בנים, כדאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו, אבל היכא דלא שבק בנים אלא אחים, תוספת על הא דרב ושמואל היא ולא מוספינן לה, דהא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, הילכך האח נשבע שלא פקדנו אחיו וגובה. אמר ליה מה לי פקדני אבא מה לי וכו'. כלומר דברי רב ושמואל אינן על הבנים ממש אלא על היורשים בין שהיו בנים או אחים, וכיון שכן לא תוספת הוא על דבריהם אלא דבריהם ממש.
השתא דלא איתמר הלכתא לא כר' אליעזר ולא כרב ושמואל האי דיינא דעבד כר' אליעזר. דאמר אדם מוריש שבועה לבניו. עבד. אבל לכתחילה עבדי' כרב ושמואל דהכי מסקא הלכתא, מדאמרי' הבו דלא לוסיף עלה. והכי פסק רבינו הגדול אלפסי ז"ל, אבל רבינו האיי כתב דמנהג ראשוננו לדון כרב ושמואל, והא דאמרינן האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד, ליתא, ולא סמכינן עלה אלא כרב ושמואל הוא.
אמר רב פפא האי שטרא דיתמי וכו'. היכא דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה. לא מקרע קרעי' לה. דנימא דכיון שאין יכול לגבות חובו בזה השטר עולה הוא וקרעי' לה, דלאו עולה הוא דהא דיינא דעבד כר' אליעזר עבד.
והאפטרופסין. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא לישא וליתן, אבל בנכסי יתומין פלוגתא דתנאי היא במסכת גיטין בהנזקין [נ"ב ע"א]. ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנוני או שמנה אפטרופוס לעסוק בנכסים. ובן הבית. אחד מן האחים שנתעסק בנכסים משמת אביהם. חלקו. ולא השביעם בשעת חלוקה. נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו גם את זאת. והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהך שבועה דשותפין קאי, דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועת שותפות, אלא מלוה ושבועת מלוה.
מאי שנא הני. שהם נתבעין ונשבעין ולא משלמין אפילו בטענת שמא. ומשני משום דמורו היתרא. כלומר כיון שהם מתעסקין בצרכי בעל הבית מורו ואמרי תורא מדישיה קא אכיל, ולפיכך רמו רבנן שבועה עליהו ואפילו בטענת שמא משתבעין. והוא שיש ביניהם כפירת טענה שתי כסף. כלומר והוא שחושד אותו בכדי שתי כסף שהם כפירת טענה (והוא) [והן] כופרין בו ואומר לא נטלנו לך כלום. ורש"י ז"ל מפרש שמא עכבת משלי שתי כסף ופרוטה, וזה מודה לו במקצת, דקרובה היא לשבועה דאוריתא, אלא שטענת שמא היא. נראה מדבריו דבעי' שיודה שנטל לעצמו מקצת מלבד השתוף שהוא עדיין בידי.
איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן. פי' דקי"ל דמגלגלין בשבועת התורה, כדאמרינן במסכת קידושין פ"ק [כ"ז ע"א] אמר עולא מנין לגלגל שבועה וכו', וקא מיבעיא לן אם מגלגלין על שבועה דרבנן, כגון שבועת היסת או כגון הני דנשבעין מדרבנן אם יכול לגלגל בהאי שבועה שישבע מדבר אחר או לא. ואסיקנא דמגלגלין בדרבנן.
<h2>דף מט.</h2>
לכל מגלגלין. על כל שבועה דרבנן מגלגלין. חוץ מעל ידי שבועת שכיר שאין מגלגלין על ידי שבועה אחרת, לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדאמרן לעיל [מ"ה ע"א]. לכל אין מקילין. אלא מגלגלין והיא היא. מאי ביניהו איכא ביניהו לפתוח לו. כלומר אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתח לו ב"ד גלגול, למאן דאמר מגלגלין (מגלגלין) פותחין לו רצונך שתגלגל עליו חוץ משבועת שכיר, שאפילו יטעון בעל הבית מעצמו אין מגלגלין עליו. ולמאן דאמר אין מקילין אם טענו גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין, אבל אם לא טענו אין לנו לפתוח להם.
[רי"ף מקידושין כ"ז ע"ב] אמן אמן. יתרה למדרש ליה גלגול, כדקא מסיים ואזיל אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ולא איפשר לאוקמוה אלא בגלגול. כנוסה. שייך למימר גבי יבמה. שומרת יבם. ממתנת ומצפה ליבם, כמו ואביו שמר את הדבר [בראשית ל"ז]. אי נימא דמסתתרא ומשקה לה כשהיא ארוסה. ומלי מלי קתני, והכי קאמר בין שהיא גרמה לעצמה להאסר עליו. וקא משקה לה כשהיא נשואה. על סתירת אירוסין. ונקה האיש. שלא בא עליה אחר שנסתרה שנאסרה עליו בסתירה זו. ואי בדקני לה כשהיא ארוסה ואסתתרא ומשקי לה כשנכנסה, דקריאה בה תחת אישך. וכגון שלא בא עליה דה"ל מנוקה מעון, מבלעדי אישך אמר רחמנא שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. אלא לאו על ידי שקנא לה כשהיא נשואה ונסתתרא, ומגלגל עליה על זנות אירוסין אע"פ שלא היו ראויין לשבועה שהרי לא קנא. שלא נתנה ליתבע. שבועה שלה בעד אחד, כדאמרינן התם [סוטה ב' ע"ב] דצריך שני עדים שנסתרה, דיליף דבר דבר [מ]ממון. ממון שניתן ליתבע בעד אחד. אם טענו מנה וכפר לו כלו, ועד אחד מעידו שהוא חייב, נשבע, כדכתיב [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש וגו', לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. אינו דין שמגלגלין על שבועתו להשביעו בגלגול. אשכחן ודאי. שמגלגלין שבועת טענת בריא בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות. ספק מנא לן. כגון שבועת האריסין והשותפין שחלקו, דתנן [מ"ה ע"א] חלקו האריסין והשותפין אינו יכול להשביעו, וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, אלמא ספק נמי מגלגלין. מנא לן. אי מקל וחומר לא דאמי, דסוטה כל שבועתה בספק, ממון עיקר שבועתו אינו אלא בטענת ודאי, דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש. ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא, משום דמורו היתרא, כדאמ' לעיל [מ"ח ע"ב], וכיון דעיקר שבועת ממון ליתה אלא בטענת ודאי, גלגול דידיה נמי בטענת ודאי אבל בטענת ספק. שבועה בפנים. דסוטה משביעין אותה בעזרה. עד היכן. כחו של גלגול לגלגל דבר שאין נשבעין עליו. דאמר ליה עבדי אתה. אפילו זו מגלגלין עליו אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר. והיינו רבותא מהו דתימא [וכו'] אם איתא דזבין קלא אית ליה. ומדלית ליה קלא אימא לא יגלגל, קמ"ל דמגלגלין.
ארבעה שומרין. שומר חנם נשבע על הכל. על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרין לחיוב הוא נשבע, שכך עלתה ופטור, חוץ מפשיעה. והאי דלא חשיב לה, דהא כולהו חייבין בה. והשואל משלם את הכל. גנבה ואבדה ואונסין, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמ' ליה לאו לאוקומי בכילתא שאלתה. והאי דלא חשיב הכא מתה מחמת מלאכה, שכל שיש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור. נושא שכר. שומרה בשכר. והשוכר נשבעין וכו'. וכולהו ילפי' מקראי בהשואל בבבא מציעא [צ"ד ע"ב]. והמשנה הזאת כבר היא שנויה בפרק השוכר את הפועל[ים] (שם צ"ג ע"א) כי האי גוונא, והאי דהדר ותניה הכא, משום דבעי למתני חיובי ופטורי קרבן שבועה דידהו, לפי שקרבן השבועה תלוי בחיובי ופטורי, שאם נשבע על דבר המחויב שבועה עליו בדבר שאם הודה חייב ובשבועתו פטר עצמו מלשלם, נמצא שכפרו ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון חומש ואשם, ואם נשבע לשקר על חנם, כגון שאלו (לא) הודה לא היה משלם, שאין כאן כפירת ממון פטור מקרבן שבועה.
